הנה, סוף סוף פוסט, להראות שאני קיימת והבלוג עדיין פעיל, למרות שזה לא נראה כך בחודשיים האחרונים.

פספסתי פוסטים של הרבה אירועים שכנראה לא יופיעו בבלוג...

כולל פוסט המשך טיול שנתי, כי למי היה כוח להעלות את כל התמונות ולהיזכר מה היה

"פוסתירס" שרציתי לעשות לכבוד יום הולדתי ה-17 (וזה בסדר לאחל מזל טוב גם עכשיו באיחור של חודש)

פירוט על חגיגות מחצית השנה שלי עם השמנמן, שזה כבר מזמן הפך לכמעט 8 חודשים

הצו הראשון וטירטורי הצבא המטומטם, ועוד דברים שאני סנילית מידי בשביל לזכור.

אבל כמו שאמרתי, הגיע הזמן למשהו יותר רציני, שהוא יום העמצאות ה-60 שהיה לא רק סיבה למסיבה לשם שינוי.

זה בטח קשור להרבה קמפיינים ופירסומים וכל הדברים שהמדינה והצבא עושים כדי להעלות את המורל והמוטיבציה, וגם אולי לזה שקצת התבגרתי, אבל השנה, בניגוד לשנים קודמות אני כבר לא חושבת שהמדינה כל כך בזבל, ואפילו ירד לי הרצון לעבור לחו"ל כשתהיה האפשרות. הריעו לי!

ובגלל שזה משעמם, אעבור לסיפורי רוק עצמאות.

כבר שנה כתוב ברשימת ה"לעשות" בצד רוק עצמאות, כי שנה שעברה הייתי סתומה ועד שהחלטתי שאני רוצה ללכת היה מאוחר מידי.  

השנה החלטתי שלא משנה מה - אני הולכת לרוק עצמאות!

*המנון קרב ברקע*

לקחתי את רון, ויחד הצלחנו לגייס גם את ליאור ואת איציק, ז"א לנג'ס להם עד שיסכימו, ובסופו של דבר היו לנו כרטיסים, בהנחה כמובן, כי השטן הרומני שבפנים חייב להוציא את המחיר הנמוך ביותר שאפשר. תכננו דרכים הלוך-חזור לראשון, בין היתר אבא שלי המסכן שהיה צריך לנסוע עד לשם ב6 וחצי בבוקר, אבל מה אכפת לי, הוא היה מטומטם מספיק להתנדב לעשות את זה.

אז ביום רביעי אחר הצהריים, אחרי ביקור קצר אצל השמנמן יצאנו לדרך לתחנת הרכבת. לאיציק אמרתי להגיע מוקדם יותר מכולנו, שלא יאחר בטעות. אבל...

כצפוי, זה לא עזר ופספסנו את הרכבת, אבל סיפורי הדרך לא מעניינים ובטח לא הקיטורים שלי (זה כי הודבקתי בוירוס הפולניות - תוצאה של ישיבה ליד דן שנה שלמה :S).

בסוף הגענו, לא באיחור, התנחלנו על הדשא בקרבת הבמה וחיכינו לתחילת ההופעות. עברנו את שלושת ההופעות הראשונות הנוראיות, של כל מיני להקות מוזרות שאף אחד לא מכיר, כולל חבורת פוסטמות שעלו לבמה עם בגד ים, כנראה בתקווה שאם העיניים של הקהל יפעלו אולי האוזניים לא.

בדיוק כשהתחילו ההופעות השוות החלטנו להתרחק וללכת קצת אחורה, פשוט כי הבנו שהריאות ועוד כמה איברים חיוניים עלולים לא לצאת בשלום בקצב הזה, אבל מסתבר שבכלל ראו יותר טוב מרחוק מאשר מאחורי גושי האימו השחורים (והדי מסריחים. חסוס, על דאודורנט לא שמעתם?).

ההופעות של ד"ר קספר ושל מוניקה סקס היו הטובות ביותר מבין אלה שראינו, ובאביב גפן כבר פרשנו לדשא, להחיות את הרגליים ולניסיונות נואשים להתחמם.

ב-6 בערך קראתי לאבא המסכן להתייצב, כי הבנתי שליהודים לוקח שנים להתארגן (וגם בגלל המבטים המאיימים של שותפיי הקפואים). מן הסתם שהם התחילו לנגן בדיוק כשהלכנו, אבל אני אתנחם בעובדה שההופעה הייתה לא משהו ושבכל מקרה הייתה עייפה מידי בשביל לקפץ שם.

ב-7 הייתי בבית, סחוטה אך מאושרת,  ונכנסתי למיטה החמימה (אז מה אם זה ג'יפה!).

לקראת הצהריים כבר העירו אותי לעל האש, למרות הפניית התחת האלגנטית והקול המתבכיין (והצרוד מהצרחות בהופעות) שהוספתי, וקמתי לפגוש כל מיני אנשים שאני לא סובלת - הפעם החברים השיכורים של ההורים שלי, שהצליחו לגמור בקבוק ויסקי שלם (בלע). ומילא אם היו מצחיקים ומשעשעים אחר כך...  

אבל כל מה שהם עשו זה סתם לשפוך את שומניהם המכובדים על הכיסא, ולספר את מעלליהם ברחובות -לאיודעתאיזהארץ- בניסיון לחפש אלכוהול!

ואם אני אפסיק לברבר כבר, הנה קצת תמונות, שלא יהיה משעמם.

תקועים בעזריאלי למשך שעה כי פספסנו גם את רכבת ההמשך לראשל"צ, והבאה הייתה אחרי שעה.

הצל הזה. דווקא עליי. סעמק.

כמה ניסיונות נואשים לצלם את ההופעות. אני מניחה שרואים שזה תמונות מהפלאפון, אבל על הזין, כי לפחות הפלאפון שלי יכול לצלם וכבר אין יותר את הבלטה הכחולה.

זה הדגמה לכמה קר היה, בדיוק לפני שהשמש זורחת.

שטויות של בוקר ועייפות. למה אני בלי שמיכה?

כי בדיוק גיליתי שיש לי עוד חולצה בתיק, אחרי ששכחתי ממנה וקפאתי מקור לילה שלם.

כל האנשים שהלכו לישון ומתעוררים לגלות את הטינופת שמסביבם. מה לעשות, חייבים להיות ישראלים ולזרוק על הרצפה. 

רואים את המבט של ליאור? הוא אומר: " איכס, תעופי מפה, קישטה!"

וזייהו.

עכשיו אפשר לא לכתוב עוד פעם חודשיים. כי אני נורא עצלן.

עצלנות נעימה!