כמה דברים שקורים לי בחופש הגדול באופן קבוע במשך השנים, מכיתה א' ועד עכשיו, זה שאני נהפכת לבטטה.

עד אז זה לא היה כך. הלכתי לקייטנות ודברים של צוציקים ולהורים שלי הייתה המון סבלנות להוציא אותי לכל מיני אטרקציות רק שאני אהיה ילדה טובה ולא אשב להם עד הראש. עם הזמן הסבלנות של ההורים דעכה, אחרי 3 בנות קרציות ותובעניות למי עוד נשאר כוח. גם החלטתי שאני מבוגרת מידי בשביל קייטנות ושטויות כאלה והזמן והתחלתי למצוא עיסוקים חדשים לחופש.

איזה עיסוקים? טוב, יש טלויזיה שהייתה האטרקציה המרכזית אחרי שהייתי מתעוררת ב-12. האחיות, למרות שהיו בבית, בכלל לא היוו אפשרות לשעשוע, היות שהן היו בימי היסודי שלי טינאייג'ריות מזן "בא לי" (תרגום: בא לי לעשות משהו. מה? לא יודעת, אבל כדאי שיהיה מפגר, חסר תכלית ושיעצבן את כל העולם ואחותו. סבבה!). רוב היום הן התעסקו בצ'אטים, בשופינג או בציחקוקים מטופשים ודיונים על השאלה הקריטית: "למה הוא לא מתייחס אליי?!?!?!!?!!11 הרי אני כל הזמן מסתכלת עליו ומקשטת את השם שלו בסוף המחברת ואף פעם לא אמרתי לו מילה. איך זה שהוא עוד לא הציע לי חברות?!!"

אחרי זה אמא ואבא היו חוזרים מהעבודה והיה למי להציק שעתיים, בין היתר בהתבכיינות שאני לא רוצה את המרק עוף לצהריים (מי נותן לילד המסכן מרק חם באמצע יולי?!) ושאני רוצה לאכול בסלון כי יש שם טלויזיה. בשלב מסויים אבא התקין טלויזיה במטבח, ואני הייתי מאושרת עד השמיים. גם הם. ואז הגיעה מהפכת הוט (מתב דיגיטל בזמנו) וחזרתי לסלון. לך תילחם בזה.

אז כמו שאמרתי טלויזיה. ואוכל. אוכל תמיד היה עיסוק מצויין, ואין דרך יותר טובה להשתיק ילדה קטנה שלא תקרצץ מאשר להושיב אותה מול ערוץ הילדים עם שקית קליק ביד (פה גם התחילה ההתמכרות).

בצורה הזאת, במשך השנים התעוורתי וגם הייתי משמינה משהו כמו 5 קילוגרמים במהלך החודשיים המסכנים האלה ונראתי ככה:

כמובן שהחופש הזה דווקא לא יזיקו לי ה-5 קילוגרמים האלה, כי משום מה הורדתי במשקל.

חוץ מזה שהטלויזיה רמסה לי את יכולת הראייה, דווקא הפקתי איזשהי תועלת ממנה. בזכותה אני יודעת אנגלית ברמה די גבוהה, בגלל צפייה בתוכניות באנגלית מגיל 6 (כן, אפילו צער גידול בנות וארקל). גם הידע שלי בכל מיני נושאים התרחב (ולא הודות לערוץ הילדים!) ולמדתי לקרוא מהר. מצד שני, אם הייתי פחות דבוקה אליה אולי הייתי יכולה לראות את מה שאני קוראת מהר...

בשנים האחרונות התחלתי לגוון - במחשב ובים. למרות שאני מעדיפה בהרבה בריכה, אבל מי באמת רוצה לשלם כסף, הרבה כסף, בשביל לשחות בבריכות המעפנות של נתניה (בחייאת אין פה אחת נורמלית) עם הזקנים המידלדלים כשאפשר להחליף את הכלור במלח, את הפיפי של הילדים מהקייטנה בריר מדוזות ולראות את אותם זקנים בדיוק - בחינם?

השנה קבעתי לי הרבה תוכניות ומטרות, כפי שמתוארות בפוסט הקודם.

כבר שבוע כמעט אני בבית ומה עשיתי עד עכשיו?

ראיתי טלויזיה. אכלתי קליק. ראיתי עוד קצת טלויזיה. הצקתי לאחיות (מנהגים ישנים נשארים) בזמן שאכלתי עוד קליק ואפילו גיוונתי בסניקרס. אני צריכה לקבל עיטור כבוד על כל ההישגים האלה.

אני כזאת פדלאה שזה לא יאומן. ושמישהו ישעשע אותי וירים אותי מהכורסא, התחת שלי לא הולך להזיז את עצמו!