מישהו מוכן להסביר לי מה זה הקור הזה? כלומר, אני אוהבת קור, אבל לא כשאני מתעוררת. וגם לא כשאני רוצה לנגן, כי זה קצת קשה עם אצבעות חצי משותקות.

ובכלל בחוץ יותר חם מאשר בתוך הבית, והדובדבן: מפזר החום שבק חיים. פשוט מושלם.

ביום שבת, בעקבות השיעמום הנורא ואחרי סוף שבוע שאחותי חזרה הבייתה והמחשב היה מחוץ לתחום, החלטתי שהגיע הזמן לצאת. ארגון קצר - והוחלט שנלך לפאב אוראנוס.

הצעתי שניפגש ב-9. מה שלא ידעתי זה שהפאב עוד לא פתוח בשעה כזאת, ואף אחד גם לא טרח לתקן אותי. אז ישבנו חצי שעה בחוץ והתחממנו עם התה של היצור עד שנכנסנו סוף סוף - הישר לתוך ענן של עשן סיגריות. אבל גם לא ציפיתי שהחוק נגד עישון במקומות ציבוריים חל על הפאב הזה, הרי אם קטינים יכולים להיכנס, אפשר לשכוח מזה. אז נאלצנו לסבול בשקט.  

...

בתכלס, אין לי יותר מידי מה לכתוב. אני סתם מזבלת בשכל, כי גם זה מעסיק אותי. אני בעיקר שוקעת בתוך שיעמום, מרחפת בין מחשב לטלויזיה כמו רוח רפאים (וכדי להשלים את התמונה אני גם מסתובבת כל הזמן מכוסה בשמיכה מהראש ועד הרצפה), משלבת גיטרה וספר בין לבין. אבל בעיקרון - סתם מבזבזת זמן.

אפילו התחלתי לצפות בסרטונים מאוד הזויים ושרוטים ביוטיוב והיו כמה סתם משעשעים (אגב, אני מאוד ממליצה להיכנס לקישורים האלה, תישפכו מצחוק), וגם עשיתי אוסף תמונות מצחיקות מכל הזמנים. זאת אומרת, הזמנים שהייתה לי בהם מצלמה דיגיטלית. 

כן, עצוב בהחלט, אבל באמת שאני עצלנית מידי כדי לארגן דברים בעצמי.

תוספת לא קשורה:

"אם יש גם עדן ככה הוא נראה, ואם יש גיהנום ככה הוא מרגיש"

סיימתי את "אם יש גן עדן" לקח לי קצת זמן לקרוא אותו כי לא קראתי בצורה רציפה, אבל סיימתי אותו. אני חייבת לומר את זה, ואולי יש כאלה שזה לא מעניין אותם ועוברים על השורות האלה ברפרוף, אבל זה פשוט ספר חובה. הוא אמנם לא מסמך היסטורי, אבל הוא מבוסס על אמת והוא מראה בדיוק מה המצב שבו אנו חיים. הסיפור שמסופר בו הוא אחד היותר מרגשים שיש, והוא מתעלה על כל ספר מתח שאי פעם קראתי. במיוחד הסוף, הוא פשוט הרג אותי. 

אז לא להתקמצן, לרוץ לקנות אותו כי הוא שווה כל אגורה ויותר.  

אני דורשת שעשוע!

וגם כסף ומפזר חום חדש.

[מצטערת על פוסט ללא יותר מידי תוכן מעניין, לא היה משהו אחר. תתמודדו]

Yours Truly

The Popcorn

הו, סוף סוף נפתח הפרו גם לפשוטי העם של ישרא, כל אלו שלא היו בידיהם האמצעים או החשק לבזבז על הבלוג היקר שלהם. גם אני ביניהם. אבל כעת נוכל גם אנחנו ליהנות מכל התוספות הכיפיות האלה (שאת חלקן כנראה עדיין לא גיליתי) ולא רק להסתכל בקנאה על בלוגים של אלה שכן השקיעו.

ברגע שהגיעה הידיעה לאוזניי (יותר נכון, עיניי) כמובן ששמחתי, כי כבר לא צריך להתבאס  כשהמנוי הזמני נגמר, וגם לא צריך לנסות לנצל את התכונות התורשתיות ולגנוב איזה פרו (איכשהו..).

אבל עם לחיצה קטנה על 'רענן' נגלתה לנגד עיניי תמונה מחרידה. טוב, לא מחרידה כמו הילה כספי בחוטיני (ולאלה שהתמזל מזלם לא להכיר אותה, מדובר ביצור בעל תחת במימדים של מטוס ג'מבו שמתעקש ללמד אותי היסטוריה), אבל נוראה מספיק:

כל דף ה"עודכנו לאחרונה" התמלא כמעט לגמרי בפוסטים של אנשים שמתחננים לפרו או מארגנים תחרויות מטופשות על מנת להעביר הלאה את הפרו ותוך כדי להעלות את מונה התגובות, או שסתם מכניסים את המילה "פרו" לכותרת הפוסט וצופים בנהירה ההמונית לתוך בלוגם (חסר הפרו ברוב המקרים).

כאילו, מה נסגר?! אנשים, תרגיעו, זה בסך הכל פרו וזה בכל מקרה יגיע גם אליכם במוקדם או במאוחר! הרי נאמר שגם מי שלא קיבל פרו בשיטת ה"חבר מביא חבר" (שהיא די מעפנה למען האמת, ותראו למה היא גרמה) יקבל אותו מאוחר יותר. 

אז מה הלחץ, בליאט?

בכל מקרה, עכשיו כשזה קצת נרגע (אני מקווה) הצלחתי גם אני להניח את ידיי על איזה פרו נחמד. לא בהשתתפות באיזשהי תחרות או התרפסות בפני איזה בלוגר שבכלל העביר מזמן את הפרו ולא מבין מה אנשים עוד רוצים ממנו (למרות שסביר להניח שהוא כתב בפירוש בפוסט שאין בכוונתו להעביר).

בחישה קטנה מאחורי הקלעים וסידור עם החברות הביא לי את הפרו הנחשק.

וופי!!

ולאלו שאולי יבקשו ממני לתת להם פרו: אין לי כוונה להעביר את הפרו לאנשים רנדומליים, אז תחסכו זאת מעצמכם. 

Yours Truly

The Popcorn

הנה סוף שבוע אחד שנוצל עד תום!

ביום חמישי יצאתי עם השמנמן וחבריו להסתובב... קרפים, קירצוצים של לב, כלבים ענקיים, וקור כלבים היו כלולים.

יום שישי הספקתי, לא יודעת איך, להיות ב-3 מקומות,לראות שני סרטים ולהטריד את אבא שלי 4 פעמים, כשעברתי מסבתא היישר אל הדר עם השמנמן וחברים ומשם לרון. 

אצל הדר הייתה הרבה מוזיקה, עוד קרצוצים של לב, מקציף חלב שעבר הסבה לויברטור, וגם כרית שיותר הזכירה דילדו ענק שהרבה אנשים (משני המינים, אהמ) שמחו להשתעשע בו. הייתי אמורה להישאר לישון שם, אבל מכשול אחד בשם "אבא" מנע זאת.

לשמחתי, קיבלתי טלפון מהיצור שהודיעה לי על התנחלות בביתה של הרומנייה המזוייפת. אמרתי שלום לכולם (לפחות לאלו שאני מכירה) ומיהרתי לצלצל לאבי שיקח אותי אליה במהירות המירבית.

הגעתי באמצע הסרט אבל מיד מצאתי את מקומי ליד איציק, גונבת את השמיכה שלו ושל נעם. בהמשך הפרעתי לאנשים תמימים בדיבורים על דברים שכבר שכחתי, אבל היו נורא מצחיקים באותו רגע (וסביר להניח גם נורא מטופשים) וגם בעטתי לליאור בתחת כמה וכמה פעמים. אה, וגם נשבעתי לנקום בנעם על כל הווג'ים של אותו ערב.

אני עוד אעשה לה 20 ברצף, ואדאג באופן אישי שהיא תלבש חוטיני! חה. חה חה.

ביום שבת התארגנו לתפוס טרמפ על ההסעה של המורים לעצרת בכיכר רבין וללכת לראות כמה הופעות.

היצור חידשה את שלט ה"חנכו אותי!" שלה, ואנדריי אפילו הכין שלט מיוחד: "חנכו אותה", והקפיד לעמוד איפה שהחץ מצביע עליה. המזל הרע לא איחר להגיע והתברר שמחקו אותנו מהרשימה וניסו למנוע מאיתנו לעלות לאוטובוס.אך אנחנו, בערמומיות ותחכום רב הסתננו לתוך האוטובוס (וואו, זה נשמע כמו איזה מבצע קומנדו חשאי. מה גם שלא נראה לי שקיימת אצלי תכונה בשם תחכום :S).

למזלנו אין הרבה מורים במימדים של הילה כספי שתופסים שני מושבים והיו כמה מושבים פנויים. הצטמצמנו, ונאלצתי למחוץ את נעם במשך כל הנסיעה ולהיזהר "לא למחוץ לה את הקושקוש" (הכוונה לשלט). 

שמישהו יחנך אותה, לעזאזל!

איציק, אני ונעם שוב מתלהבים מה"קושקוש"

צודק, ונשמח אם זה גם ימשיך כך.

הגענו סוף סוף ויצאנו לקהל מורים ענק, סיוטו של כל תלמיד ממוצע, אבל שרדנו. העצרת הייתה נחמדה.

הגיעו, מסתבר, יותר מ-100 אלף אנשים, ואני מאשימה כל אחד אחד מהם על כך בקושי היה היה לי אויר. את ההופעה של היהודים שרציתי כל כך לראות פיספסתי בסופו של דבר, אבל הספקתי לראות (או יותר נכון, לשמוע, כי אי אפשר היה לראות כלום) את:

דניאל סלומון (בע), בן ארצי (בע), קרן פלס (בעעעע), וגם את עברי לידר ושי גבסו.

וגם: צחקנו על ילד בן 17 עם קול של סבתא, נעם צרחה על מוכר פלאפל שהעז להכניס למנה שלה כרוב, נמחצתי כשניסינו לצאת מתוך הקהל, וחיכינו שעה למורים הזונות האלה עד שהם חזרו לאוטובוס.  זה, אגב, ירד להם במנות.

איכשהו גם הצלחתי לאבד את הפלאפון ממש לפני שחזרתי הבייתה, מה שגרר המון עצבים, אבל בסוף האבדה נמצאה.

אבא שלי קיבל צבע קרוב לצבעו של חציל בזמן שחיפשנו אותו.

בגדול, היה כיף.

יום ראשון אני והשמנמן חגגנו חודשיים!

הוא לקח אותי למקס ברנר ובלסנו ביחד מנה זוגית עם המון המון שוקולד. היו גם הרבה ניסיונות לגנוב לי את האוכל היישר מהכפית (חוצפה!). אל דאגה, לא אכזבתי את מולדתי והגבתי בגניבה משלי.

אני מתחילה להסכים עם הטענה שצריך לשים הגבלת גיל במקס ברנר. בזמן שניסיתי למרוח את השמנמן בשוקולד נכנסה למסעדה חבורת ילדות בנות לא יותר מ-12 שכנראה חגגו יום הולדת לאחת מהן. פעם זה היה פיתה עם שוקולד, עכשיו הילדים השתכללו והם הולכים למקס ברנר.

אמרתי לשמנמן "רק שלא יתחילו לשיר היום יום-הולדת". שניה אחרי זה אחת מהבנות קראה: "בואו נשיר היום יום-הולדת!!".

כאילו, סעמק!

סיימנו את הבילוי בביתו של השמנמן עם צפייה בחתולים בעלי פיגור שכלי ביוטיוב וריקודים לצלילי שירי העירום שלי.

(:

נ.ב.

סוף סוף מרגישים את החורף. אפילו שמעתי איזה רעם בודד.

אתם מוזמנים להזדחל מתחת לפוך עם איזה כוס תה חם, או קפה (רק לא שוקו. איכ). 

ואפילו לא צריך להתבאס בבוקר כשרוצים רק את החמש דקות הנוספות האלה מכורבלים לכדור אנושי קטן מתחת לשמיכה... יש שביתה.

זזתי להתכרבל!

Yours Truly

The Popcorn

באחר צהריים של יום שלישי רגיל שהעברתי בהתבטטות כמו תמיד, עלה בי חשק עז לשבור את הבטלה, לקום מהכורסא ולעשות משהו! כמובן, לקח עוד חצי שעה עד שבאמת קמתי מהכורסא, אבל בסופו של עניין התיישבתי מול המחשב והתחלתי לדבר עם נעם ורון על אפשרויות. הוחלט שאני אנדב את הבית, הן הזמינו את האנשים, ונכין יחד פנקייקס.

בינתיים לקחתי מתכון מאחותי (שכנראה נתנה לי מתכון לחצי מהכמות, סעמק), וכששאר השמנפופיות הגיעו נרתמנו לעבודה והתחלנו להכין!

לא, לא ישר כשהן הגיעו, כי קודם הייתי צריכה לנגן בגיטרה החדשה שלי, לצחוק על נעם, ולהראות לכולם איך נראיתי כמו פודל ביסודי.

אבל אחרי שסיימנו לצחוק אחת על השנייה - התחלנו לעבוד!

כישורי הבישול שלי שואפים למינוס. המילה "בישול" לא נמצאת בלקסיקון שלי ואף פעם לא הייתה. במאמץ אדיר הצלחתי להכין את התערובת(בזמן שהיצור מנסה ללא הצלחה לצלם לי את התחת), ומשם היצור תפסה פיקוד וטיגנה את החביתיות הארורות.

ומתי יודעים שזה מוכן?

אני: "תשאירי את זה עוד קצת.."

נעם: "לא!... אה, נכון זה עדיין רומני"

אל דאגה, יצאו לנו גם כמה תימנים. וזה יצא אכיל, ואפילו טעים! בערך P:

המטבח, למרבה הפלא, לא נשרף, ועל כך אני מוחאת לעצמי כפיים.

סיימנו לאכול (זה לקח בערך דקה וחצי) ועברנו לבחור סרט בDVD, נעם הביאה חצי מהחנות של אבא שלה.

בחרנו בג'קאס. כי בואו נודה בזה, כולנו סדיסטים מסריחים, ואנשים שסובלים זה הבידור הכי טוב שיש.

אחרי שכולם הלכנו, התחלתי לפנות ולנקות הכל ופתאום השמנמן מופיע! 

כן, הוא נזכר לבוא אחרי שכולם הלכו והכל נגמר. חכם.

ואיך אפשר בלי תמונות, כדי לתעד את האירוע?

ניסוי: נותנים ליצור מסטיק (בזוקה אם אפשר)

לפני -

אחרי -

התערובת (כן, זה נראה זוועה. נו, אני הכנתי...)

נעם בתפקיד האישה. עכשיו לכי תגהצי! 

רון וליאור

הא! גם אני מבשלת, גם אני מבשלת!

Dinner is served!

נראה מפתה!

בולסים להנאתנו...

אני והשמנמן

[שיר עירום חדש:

Tomboy - ok 2 B gay

עוד כמה שירים וכולם יוכלו לרקוד בעירום לצלילי הדיסק שלי!] 

Yours Truly

The Popcorn