זה לא חדש שאנשים מסטולים הם מטבעם מצחיקים, אבל המסיבה בשישי הוכיחה זאת פעם נוספת.

אחרי ויכוחים מרובים עם ההורים על כך שאני צריכה לוותר אל המסיבה כי אני חולה (שני עיטושים וכבר צריך ללכת למיון אם זה היה תלוי בהם) וכי המסיבה תתקיים בחוץ ("יהיו היום בלילה 3 מעלות!!" "אבא, ממתי נתניה אי פעם הגיעה ל-3 מעלות?!" טוב שהוא לא אמר שצריך לרדת שלג...), הצלחתי לנער אותם מעליי, לבשתי איזה 10 שכבות, והלכתי לדרכי עם השמנמן.

היצור דפקה ברז ונאלצנו ללכת לבד למקום שאין לאף אחד מאיתנו מושג איך להגיע אליו. [

אחרי טרטורים של כמה אנשים הגענו ורצתי לסרגיי לקבל את בירת הVIP שלי.

בהמשך רוב האנשים נעלמו ו/או נטשו למקומות אחרים ו/או התחילו להתמזמז ונותרנו מעטים. הרוב כבר היו מסטולים עד שיכורים במצב רצפה טוטאלי (ע"ע סרגיי). 3 ליטר של וודקה התנדפו כאילו לא היו תוך כשעתיים מתחילת המסיבה, שלא לדבר על הבירות שבכלל נגמרו עוד לפני שהגענו מלבד הבירה השמורה שלי (והאיחור שלנו היה בשעה בלבד).  

בשלב זה החלטנו גם אני והשמנמן לנטוש, לטובת הפוך החם והטוב. 

ועכשיו אתן לתמונות להגיד את דברן:

לב וקסי

מתמזמזים 1: סרגיי ונופר

ליימן שיכור עם הנרגילה שהוא לא נתן לאף אחד וקסי

חבורת שיכורים. ואיך אפשר בלי בקבוק וודקה שנשארו בו שני שלוקים אחרונים

מתמזמזים 2: זוג לעתיד(?)

אני והשמנמן

חג מולד שמח, ואל תשכחו להתנשק בחצות בסילבסטר!

אם יש לכם עם מי...

Yours Truly

The Popcorn

הרבה דברים מעניינים לא קרו בזמן האחרון, ובהחלט לא משהו גדול ששווה להרחיב עליו בפוסט, אז רק מספר מילים על השבוע האחרון:

מאז שחזרנו ללימודים המורות מנסות להוכיח את מירב טימטומן עם מגוון יציאות חדשות ומקוריות, במיוחד בשיעור אנגלית, מה שגורם לי לצחוק עליהן ללא הפסקה במשך שיעורים שלמים.

עבר שבוע תמים מאז שהשביתה נגמרה ואני כבר מרגישה את העייפות של מישהו שלמד במשך חצי שנה בלי הפסקה. זה קצת בעייתי שאני עייפה כבר עכשיו, לאור העובדה שזה מה שהולך לקרות עכשיו - לימודים ללא הפסקה.

למזלי יש גם מה ומי שינחם אותי. אני והשמנמן חגגנו השבוע שלושה חודשים, וכיאה לשמנפופים גאים זללנו יחד כדורי שוקולד שהוא הכין לכבוד האירוע. שוקולד מרוכז, והרבה. זו התרופה לכל דבר.

גם שאר בני הבית התלהבו, וחיסלו את כדורי השוקולד (מה שנשאר מהם לפחות) תוך פחות מיממה. 

לא מזמן קיבלנו את הבשורות המצערות לגבי ההשלמות של השעות שהפסדנו בשביתה (הו, כמה שאני מתגעגעת אליה).

נאמר לנו שחופשת פורים, פסח, שבועות, וקרוב לחודש מהחופש הגדול קוצצו ונצטרך לבוא לביה"ס. הגדנ"ע התבטל. את הטיול השנתי עוד הצליחו בקושי רב להציל, אבל אז אמרו לנו שהוא בא במקום פורים כך שהשנה לא נתחפש (וזה החג הכי שווה, דאמט!). ואחרי כל זה - נצטרך להגיע למרתוני השלמות אחר הצהריים.

מושלם, הא?

כמובן שכל זה עורר סערה בכיתה, ואת הרעש שעשינו היה אפשר לשמוע בערך בכל הבצפר. בשיעור שאחרי זה הכיתה החליטה לאמץ את דרך המורים ו"לשבות", כלומר סירבו להיכנס לכיתה. מן הסתם שזה היה צעד מטומטם, הרי מה המורה של אותו שיעור קשורה, ואיך בדיוק לא להיכנס לשיעור יעזור להשיג את המטרה? אבל שיתפתי פעולה, בהתחלה לפחות.

בתכלס, זה סתם היה בשביל לעשות קצת רעש ולהבריז מהסטוריה, אבל מה שכן, היה מצחיק. במיוחד כשטרקו למורה להסטוריה את הדלת בפרצוף. אחח, כל כך הייתי רוצה להיות זו שעשתה את זה.

מחר מסיבת היום הולדת של סרגיי. סוף סוף מישהו עושה מסיבה כמו שצריך, כמה זמן לא הייתי במסיבה (חוץ מיום ההולדת של טל שבוע שעבר). צריך לרענן קצת את מאגרי האלכוהול, ולצפות ביצור משתכרת פעם נוספת מבירה אחת בודדה.

סוף שבוע נעים ומלא שוקולדים!

Yours Truly

The Popcorn

אתחיל מזה שחזרנו ללימודים.

יום חמישי, שבע בבוקר - אבא שלי מעיר אותי "הם עוד לא חתמו אבל תקומי". למה הערת אותי?? כשהם יחתמו אני מוכנה לקום מהמיטה. גנבתי עוד כמה דקות של שינה עד שאמא שלי החלה לנדנד שאם לא אקום עכשיו, הם יחתמו ואני לא אגיע לבי"ס. לא  שהיא שכנעה אותי בטיעון שלה, אבל לשמוע את אמא שלי על הבוקר, עם הקול המיוחד שלה ששמור לנדנודים והתקרצצות, זה לא תענוג. ובכלל אצלי זה אמצע הלילה, הרי היום מתחיל באחת בצהריים, לא?

בסופו של דבר הגעתי לביה"ס אפילו בזמן. לא שזה משנה משהו כי המורה של השיעור הראשון החליטה להבריז.

בשעה 9 הגיעה המחנכת לשיעור, מה שנתן ליום הזה אפילו יותר הרגשה של 1 בספטמבר - קמים מתים אחרי שסדר היום כבר התהפך, שיעור ראשון עם המחנכת, שיחת "מה עשיתם בחופש" (מיותרת לחלוטין). רק מערכת שעות חדשה לא קיבלנו.

היא גם תהתה, אגב, אם היא "בורה ועמת הארץ". בורה - אולי, סביר להניח. עמה - בהחלט!

בהמשך היום כל מורה שנכנסה לכיתה החליטה שהיא צריכה להסביר מחדש על השביתה, וכמובן להתפאר בכל מה שעשתה כדי לתרום למאבק, כי היא הגיבורה האמיתית של השביתה. הדובדבן שבקצפת היה כמובן המורה להיסטוריה שזיינה את השכל במשך כל השיעור, כאשר הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה "מה אני יכולה לעשות כדי שהפיטמות הנפולות והמקומטות שלך לא יעמדו לי מול הפרצוף?"

ובכל זאת, למרות שהרסו לי את סוף השבוע (כאילו בחייאת, לא יכלו לחזור ביום ראשון?!), טוב שהשביתה נגמרה.

חוזרים לשגרה.

בערב יום שישי נכחתי עם השמנמן במסיבת ההפתעה של טל.

- השמנמן נאלץ להכיר את המשפוחה הרומניה שלי. מקווה שכל תכולת הכיסים נשמרה. 

- הגענו למקום ראשונים.

- נאנסנו באכזריות לניפוח בלונים.

- ניצלנו את היכולות הרומניות וגנבנו מושבים עם משענת.

- השמנמן תקף אורח תמים עם צ'יפס.

- אכלתי עד שהתפוצצתי (וזה היה רק ההמבורגר הכי קטן!) 

- ואז עוד אכלתי שוקולד, כי לשוקולד תמיד יש מקום. וזה עוד תוספת שומן, כאילו שהיה חסר אחרי חנוכה...

- חזרתי הבייתה שפוכה, ונרדמתי על השמנמן.

בסך הכל - ערב מצויין!

ועוד משהו קטן, כי משעמם לי ומצאתי כמה דברים משעשעים במעמקי תיבת המייל שלי.

מוסר השכל לישראלי המצוי

"כל הקיץ עבדה הנמלה, טרחה ועמלה, מגירה מפלי זיעה, מכינה עצמה לחורף. באותו זמן, החרגול בילה והתהולל, וצחק על הנמלה הפראיירית ושומרת החוק.

כשהגיע החורף, לנמלה היה הרבה אוכל במזווה ודירה יפה ונקיה ומטופחת. ואילו החרגול היה חייב הרבה כסף לקרדיט על הקזינו. למזלו, באה הממשלה לעזרתו.

מהנמלה לקחו 50% מס ישיר, ועוד 15% מס עקיף, נתנו לחרגול דירה בעמידר, הנחה בארנונה, דמי אבטלה והבטחת הכנסה, כדי שיהיה לו במה לשלם על הסיגריות, על הפן במספרה, ועל הטוטו והלוטו.

כשהנמלה התלוננה על המיסים הגבוהים, והריבית על האוברדרפט שחונקת אותה, הסכימו כל הכוחות המתקדמים, כל ארגוני הרווחה המאוחדים וכל תושבי כיכר הלחם, שמדובר בנמלה עשירה, נצלנית  וחמדנית, שכל רצונה לנצל את החרגול העני שמדוכא כבר דור רביעי על ידי הממסד."

מוסר השכל: לך אל הנמלה עצל, דרוך עליה ושב בצל.

Yours Truly

The Popcorn

אחד ממנהגי החג הוא אכילת לביבות וסופגניות: "מאכלים אלה מטוגנים בשמן רב, ויש בהם כדי להזכיר את נס פך השמן."

אז מי אני שאסרב?

כמיטב מנהגי החג ומסורת השמנפופים התכנסנו אצל רון לאכילת אותם מאכלים עתירי שמן וקלוריות, הסופגניות הקדושות.

היצור והחצי-רוסי התנדבו לספק את הסופגניות (לדברי היצור: "השופינג הטוב ביותר שעשיתי אי פעם") ולנו לא נותר לעשות דבר חוץ מלזלול אותן, אפילו את הסופגניה הממולאת במשהו לבן וסמיך שנראה נורא חשוד.

גם לנו היו כאלה!

אז כמו שתיארתם לעצמכם, לא עבר זמן רב עד שחיסלנו מעל תריסר סופגניות (והיינו בסך הכל שישה שמנפופים) אבל לא שכחנו לתעד את חגיגת הבליסה הענקית הזו.

אני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן.

מצעד השמנמנים:

אני והשמנמן בעת הבליסה

השמנמן, אני ודן מסתערים

היצור - ואין צורך להוסיף.

השמנפופית המארחת לא מפחדת משוקולד (שוקולד הוא ידיד, לא אויב)

רון ואיציק שהסתפק בתפוח ירוק בלבד. (פראייר!)

החצי רוסי מרוכז, אולי לקח ביס גדול מידי...

נהההההה, אצל השמנפופים לא קיים "ביס גדול מידי", יש "פה קטן מידי" (וגם בזה אפשר לטפל)

והנה עוד כמה תמונות, רק כדי להזכיר לכולנו את כל הימים ללא אוכל שיבואו בעקבות הערב המקסים ההוא:

סיימנו הכל ולמזלי לא היה צורך לפתוח את הכפתור במכנס כי באתי מראש עם ג'ינס רחב. לאחר מכן פנינו לעיסוקים אחרים, ביניהם:

צפינו באלאדין (שוב).

שיחקנו בצעצועים מזדמנים - נעם הוכיחה את כישוריה על קסילופון של אוקטבה אחת.

התחממנו ליד האח המגניבה של רון.

תהינו מאיפה צץ דלי של עצים באמצע הסלון.

תחת כלבבי (של השמנמן כמובן)

מתלהבים מהקסילופון צעצוע

קלטו ת'כובע! חע, יש לו פונפונים!

"כן, דרדסבא?"

תם ונשלם!

בהחלט ערב נחמד.

Yours Truly

The Popcorn