כי כל אחד,ועל מה שהוא משלם.

באמת שאני לא יכולה להסביר כמה נהנתי,

10 ימים שבאמת ניצלתי עד הסוף.

למרות שהשמש מעירה לפני שעת ההשקמה ולמרות האבק והלכלוך,

ולמרות האוכל מלא השמן,ולמרות החום המטורף,ולמרות שצריך להיות כל היום עם כובע על הראש ואסור להיות עם גופיות וצריך לשמש דוגמה לחניכים,ואסור שיראו אותך מעשן,

למרות הכל אני מוכנה לחזור לשם לעוד שבוע אפילו.

אבל נגמרה השנה הזו יותר מהר מכפי שציפיתי,יותר מידי מהר,

והמדריכים וכל שאר השמיניסטים עוזבים אותנו,ואנחנו כבר הופכים להיות מדריכים,

והבכי והעצב שהיה בפרידת שמינסטים,אני חושבת על זה ועולות לי דמעות לעיניים,

אני בן אדם שנקשר מהר מאוד לאנשים שבסביבה שלו,ואין דבר יותר מעצבן מזה.

כבר עכשיו אני מרגישה ריקנות,חיסרון.

והחזרה הביתה,לישון עד מאוחר בלי קולות מסביבך,בלי השמש,בלי חום מטורף.כמה שזה נשמע מעיק אני מתגעגעת לזה.

מחר הייתי אמורה לסוע לאילת כבר להיות על האוטובוס עם המזוודות בדרך למלון שלנו,

אך כמה מפתיע אחת הבנות החליטה שלא מתאים לה,שהיא לא יכולה..רבאק את איתנו 10 ימים במחנה ולא חשבת לומר מילה אחת,התקשרנו אלייך כדי שתבואי לחתום על הטפסים למלון.וכתוצאה מכך עוד חברה לא נוסעת איתנו,אז גם מחוסר רצון וגם מחוסר הסכמה אנחנו לא נוסעו 4 בנות.אני באמת לא מבינה איך היא לא חשבה לומר לנו מילה אחת על זה שהיא לא מתכוונת לסוע,אנחנו יומיים לפני,מה זו האדישות הזו.

אני מרגישה את הפחד משנה הבאה,אני מרגישה את תחילת השנה קרבה וקרבה וממש לא מצפה ורוצה שתבוא כבר,

לא רוצה התחלה חדשה,תיכון בגרויות לימודים קשים.

רק עכשיו השנה מתחילה להגמר לי,ולא הייתה לי שנה כזו עוד,למדתי לעמוד על דעתי ועל העקרונות שלי,עמדתי בקשר מחייב ואמיתי בפעם הראשונה בחיים שלי ולשמחתי אני עדיין עומדת ושמחה על כל רגע,עשיתי דברים שמעולם לא חשבתי שאני אעמוד בהם,התבגרתי התפכחתי למדתי..אני רק רוצה שהכל ישאר ככה,בלי לשנות כלום.

השבוע יחלקו לנו תפקידים והדרכות לשנה הבאה,הלוואי שתצא לי הקבוצה שרציתי,לא תהיה יותר מאושרת ממני,באמת שלא.

TDL לשבוע הקרוב:

1.לקבל הדרכה.

2.לשמור יותר.

3.לסיים לעבוד על המונולוג.

4.לדאוג שזה יקרה שוב.

5.לגרום שהתכנונים שלה יתבצעו.