אז לא קיבלתי הדרכה כפי שכ"כ ציפית ורציתי.
והעניין בא בהפתעה מוחלטת,השפלה נוראית.
כאשר אתה בשתיים וחצי בלילה מחכה עם עוד 69 אנשים מהגדוד שלך ל"קבל" את התפקיד שלך לשנה הבאה.
המתח גובר,העצבים כבר נשחקים,הרצון לדעת עולה על כל דמיון.
עד הסטירה,הסטירה שכ"כ צורמת,שאח"כ אני מנסה לחשוב מה לא היה בסדר..? למה דווקא אני?
ועדיין אני עם הרגשות המעורבים האלו,ואנשים שואלים בתימהון מהי הסיבה שלא קיבלתי הדרכה הרי יש לי את התכונות המתאימות לכך,את האופי והרצון.
ואחרי ימי הבכי האחרונים,התעשתי.קמתי מחדש.האגו שלי מעולם לא היה בשפל יותר ממקומו ברגע זה.
אבל אני אוספת את השברים מחדש,חתיכה חתיכה.עד לרגע שאני אחזור לעצמי.
ואז,אני אראה לכולם כמה שהם טעו.
איזו טעות הם עשו ברגע שהם לא לקחו אותי להדרכה.ושנה הבאה..אני רוצה לראות את הרגע שבו בכלל יהססו.
ועכשיו אני אתן את כל כולי.אבל ברגע שיהיה שוב צורך להחליט,ההחלטה תעשה פה אחד.
את הסטירה שלי קיבלתי,אני פגועה ומושפלת.
אבל אני אחזור לעצמי.אחזור ואתעורר מחדש.
אתעורר לשגיאה נוראית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
