אני בטח שום מתרגשת מדי. ממתי רגש, או יותר נכון עודף רגש, הפך למשהו רע כ"כ?
אולי סתם עכשיו כשאני בצברוח מהורהר ובדאון זה בא לי, בלי שום תכלית בעצם. שומדבר שצריך להתייחס אליו יותר מדי.
יום מוזר. ולחשוב שרק אתמול בלילה הלכתי לישון ציפיה, בבוקר התעוררתי לאכזבה. אבל מה יש להרחיב על זה כבר? ובטח שלא פה, בטח שלא עכשיו, בטח שלא.
הכל היה צריך להיות אחרת, ממש אחרת. חיכיתי לסופ"ש הזה כל השבוע (אני חיה מסופ"ש לסופ"ש בזמן האחרון, מרגישה כמו חייל בסדיר) ועכשיו אני שואלת ת'צמי למה חיכיתי בכלל, זה נראה מזמן וזה היה נכון עוד היום בבוקר.
אירוני איך שממעודדת הפכתי לזאת שזקוקה לעידוד. השבוע הזה זרם טוב, כ"כ טוב שאיך יכולתי לראות שהוא יגמר ככה? מצד שני, איך יכולתי לא לראות את זה מגיע?
היה טוב, לא טוב מדי, פשוט טוב במידה כזה. היה בשבוע הזה מהכל, בחרתי לקבל את הטוב ולהתגבר על הרע. כבר התחלתי לחשוב שיש לי גישה בריאה לחיים על-אף שהראש שלי די חולני לפעמים.
עודדתי, נתנתי עצות, דיברתי, הקשבתי וסגרתי קצוות גם- "באתי לחזק ויצאתי מחוזק(ת)".
עד אתמול הייתי עוד בעמדת כח הזאת, סוג של אופוריה מודאגת שהקדנציה שלה אוטוטו מסתיימת. והנה זה בא.
עד אתמול בלילה אני עודדתי חברה, היום היא באה לתמוך בי. כולם רוצים, וזה מחמם את הלב שלי למרות הכל וזה נחמד וזה נעים.
אז, יהיה בסדר.
ולסיום עוד משפט חברי-קיטשי: חברים הם כמו כוכבים, בד"כ לא תבחין בהם, אבל כשחשוך הם זוהרים ובולטים במיוחד.
שבת-שלום.
*קבלו תיקון, יום אחרי:
סליחה על הנאיביות שלי, היא כבר ממש מביכה אותי. סליחה בעיקר לעצמי.
היא לא עוברת כנראה, אפילו שחשבתי שלאט לאט משהו כבר חדר למח הקטן שלי והבנתי שמספיק. זהו שלא. איכשהו, הנאיביות פחתה ואני כבר חשדנית ומפוקחת יותר, אבל מסתבר שאני בכל-זאת נכנעת. הרצון להאמין לאנשים מכניע את ההיגיון.
תודה, באמת עזרו לי והתגברתי על האכזבה ההיא.
תודה לחברים שלי,
שהוכיחו לי
שיכולה להיות אכזבה גדולה יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
