| 2/2007
 איזה כיף לעבוד עם שמאלנים.
את עצמי בתור ילדה אני בקושי זוכרת. גם חוסר הזיכרון הזה הוא נושא תמידי לשיחה, או אופציה לשיחהאצל הפסי'. בחיי, לפעמים היא נלחצת יותר ממני מכל מיני דברים ואז מכניסה אותי ללחץ שלא היה שם מלכתחילה. היא מתחילה להדאיג אותי, נוירוטית משהו, אול אני אשאל אותה למה לדעתה היא כל כך נלחצת ומה זה אומר.
אבל לא על זה הפוסט. הפוסט הוא על התקופה מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד משכתי את הגבולות שלי, בדקתי כמה שעות אני יכולה לעבוד עד שאתמוטט. הסתבר שהרבה מאוד מאוד.
לפני כמה שבועות ניסיתי לכתוב פוסט אימפרוביזציה ופשוט לא הצלחתי לכתוב כלום. הראש שלי הרגיש כמו מכבש, כמו רכבת הרים, כמו רעידת אדמה, כמו תהום, כמו ערפל. אבל לא כמו ים צלול שרואים מהחושה בסיני (בפסח. מי בא?). כבר שנתיים שאני קורעת את עצמי למוות, ומצדיקה את זה לעצמי בתירוצים קלושים למדי. אפילו הכסף לא שווה את זה כי גיליתי שככל שאני מרוויחה יותר אני מבזבזת יותר, וככל שאני מרוויחה פחות פחות. למה? כי כשאני עובדת פחות יש לי זמן לקנות אוכל הביתה ולבשל ולא לאכול בחוץ, יש לי זמן לקרוא עיתון ולהכין אוכל לעבודה.
אז בשנה שעברה, לדוגמה, לימדתי בשלושה מקומות, חנכתי בחורה פגועת נפש וילדה פלסטינית (לא ביחד), והתנדבתי 10 שעות בארגון שמאלני. בנוסף - למדתי, לתואר שני אמנם, אבל עם השלמות. סבבה. מה שכחתי? את עצמי, את הזוגיות, החברים, המשפחה - אבל זה לא נורא.
את השנה הזו התחלתי יפה. עם יום ראשון פנוי! אחרי כמה ימי ראשון פנויים התחלתי לבקר את הפסיכ' שלי וגם נרשמתי לפילטיס. הידד להשקעת כסף בעצמי, הידד לשיפורים אישיים. הידד לפסיכ' הנוירוטית, שנכנסה לחיי בדיוק כשהחור המבני של האובסיסיביות התחיל להתרוקן והתיישבה בתוכו בחינניות רבה.
והינה, לקראת תחילת הסמסטר השני (וגם - לחשוב על השנה במונחים של סמסטרים, לא חלאס?!) מצאתי שבמקום שאני מלמדת החליטו לתת לי שתי כיתות, ובמקום השני להוסיף שעות ומשום מה מהון להון הסכמתי לקחת על עצמי איזה פרויקט פה בשכונה במסגרת הארגון השמאלני שלי. שוב נותרתי ללא אוויר לנשימה, כשאני יוצאת מהבית בשש וחצי וחוזרת בתשע, כדי להכין שיעור למחר.
הלכתי לפסיכ', היא נלחצה מאוד מאיך שנראיתי, דיברתי, התנהגתי. מרמת הייאוש. שכנעתי אותה שאין מה לעשות ופשוט צריך לשרוד, ולא משנה כמה היא תילחץ זה לא יעזור. יצאתי משם והגעתי להחלטה. משהו חייב לעוף. הבנתי שאני לא מסוגלת יותר, לא עוד. זה לא נותן לי אדרנלין יותר, רק התקפות אסטמה, כאבי ראש ועצבים. עשיתי טבלה, רמת ההנאה והאנרגיות המבוזבזות. הפלא ופלא, גיליתי שרמת ההנאה שלי מהלימודים ומהתזה היא עצומה, וכך גם מההוראה. ומה נשאר? כמות ההשקעה שלי בתיקון עולם הייתה 10 מתוך עשר כשההנאה 2 בחסד עליון.
כאן התחיל החלק הקשה. אני, גברת אחריות, גברת רצינות, גברת מאורגנת שתמיד לוקחת על עצמה הכול, הלכתי והודעתי לשמאלנים שכלו כל הקיצין.
איזה כיף לעבוד עם שמאלנים. אחת מהן אמרה לי למשל שהיא בדעה שבאמת כשהכול כל כך רע צריך לעצור ולפרק. אח, הפוסטמודרניזם הזה. אני אמנם לא פירקתי אלא העפתי בבעיטה. כולם עטפו אותי בהבנה ואהבה (חוץ מנציגת המנהל הקהילתי שאיתה עוד לא דיברתי מחמת הפחד או מחמת חוסר השמאלנות / רחמנות שלה), זה היה די קל. הייתי מוצפת ולטובה.
אז קבלו את טומסה - טומסה שיכולה ללכת לסרט, לקרוא עיתון, לשתות כוס קפה עם חברות, ללכת להפגנה, לפעולה, לדיון, להרצאה מתוך עצמה ולא מתוך ארגון כלשהו וכללים ופרויקטים. כבר היום בבוקר דווקא עם חברותיי מאותו ארגון הייתה לנו פגישה והחלטנו להקים לנו קבוצת נשים לימי שישי בבוקר. היה נפלא וכיף ומענג. עכשיו אור של שישי בצהריים חודר מהחלון יחד עם קור מקפיא, צובע את הפרווה של החתולה בג'ינג'י. ואני יכולה ללכת לשכב על הספה ולנמנם.
לא נמנמתי על הספה מאז הייתה בת 15.
והכול בזכות 5 שעות שהתפנו בשבוע והרבה הרבה לחץ נפשי, עומס רגשי.
רק מה לעשות - רוסיה שכמותי. עכשיו אני מרגישה אשמה שאין שום דבר פוליטי וחברתי במה שאני עושה. אם כי כל מה שאני עושה הוא כזה וכל מה שאני עושה יכול להפוך לכזה. אין כזה ממוסד, ואולי הוא מעולם לא נועד להיות?
שבת שלום.
סקסומוטיקון:
נמנום של שבת בבוקר על הספה, גם זה סקס.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa