| |
טומי הולכת לתומה
|
| 3/2007
 צירופי מקרים
בא לי פוסט צירופי מקרים.
פעם היה בחור שהייתי ככה קצת ידידה שלו, מהעבודה. ושכנעתי את עצמי שאני רוצה אותו, מאוהבת יעני. זו הייתה התקופה שלשוטט בעיר שעות על גבי שעות עם חברות היה מעשה מקובל, ובמיוחד אם מטרתו לראות "בטעות" את הבחור ואז לעשות את עצמי שלא ראיתי אותו לגרום לו לפנות אליי. כמובן שאף פעם לא פגשתי אותו בטעות בהסתובבויות האלה. דווקא כשהייתי ממהרת נורא ממקום למקום, אז הייתי פתאום חושבת - "יו איזה קטע אם אראה אותו עכשיו". ואז רואה מישהו שנראה בול כמוהו. ואז רואה אותו.
עם השנים גיליתי שזה חוזר על עצמו אצלי. אני רואה מישהו שנראה בול כמו מישהו, שלא ראיתי כנראה שנים. ופתאום פאף כמה דקות והאדם הזה מתייצב בפניי.
+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-
יש האנשים האלה, שעוטפים אותך מכל הכיוונים, שמזכירים לך חברות מהי, שנופלים עליך משמים בדיוק כשנורא נורא קשה. ואז נעלמים. הייתה לי חברה כזו, עדיין חברות, עובדות ביחד, לומדות ביחד. הרבה ביחד וכלום ביחד. רחוקות כאילו לפני שנה היא לא הייתה זו שהייתה לצדי כשלאימא שלי היה שבץ. אני רגילה שאנשים באים ועוזבים אני רגילה לזה שאני די טובה בלגרום לאנשים לעזוב. אבל פה זה היה באמת כואב. באמת באמת, ברמה שקשה לתאר. במיוחד כשהפוטנציאל של החברות הזו כל הזמן שם, אבל זה פשוט לא קורה. אתמול סוף סוף דיברתי על זה עם הפסיכית (יום הפסיכית עבר ליום ראשון, אבל בגלל שרבנו השבוע נאלצתי לבוא פעמיים ומרבה הפלא אתמול היה ממש מ-א-מ-ם). ובאותו ערב, כשאני במצב רוח כל כך טוב מהיום הנפלא הזה (שיעור טוב, ירדתי קילו, פגישת פסיכית טובה, הסתובבות למען קניית נעליים שהסתיימה בקניית ספרים ומקס מרוצה) היא התקשרה, או יותר נכון סקיפפה - אותה חברה, ופתאום דיברנו כאילו שוב אנחנו הכי קרובות בעולם.
+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-
פעם דן תורן הופיע בפאב של חבר שלנו. ואני נהגתי לבוא לפאב מדי פעם לפני הופעות, סתם לאיזה דרינק ואז לחזור הביתה. אני קלולסית בכל הנוגע לאופנות עכשוויות. לא מזמן גיליתי את רונה קינן וקלטתי שדווקא יש שם עולם ומלואו שאני מפספסת. בכל מקרה, יושבים אני בעל הפאב ועוד איש אחד שאני לא מכירה ומקשקשים. ואז אני הולכת ואומרת: "מי זה הדן תורן הזה בכלל, מה הוא מופיע פה? טוב אני הולכת". הדן תורן הזה התגלה כאותו האיש שאני לא מכירה שקשקשתי איתו כל הערב.
אותה החברה מלמעלה בילתה פעם ערב עם דודי לוי וכל הערב קראה לו אודי.
פעם רונית שחר נזפה בי בהופעה, אמרה לי "ששש".
חווה אלברשטיין חברה של אימא שלי.
מספיק?
כשהייתי קטנה ג'ורג' בוש הגדול בא לבקר משפחות של עולים חדשים במרכז קליטה, יש לי תמונה בה אני יושבת בחיק ברברה. מזעזע. לו הייתי יודעת את עתידי הפוליטי אז.
ובלי שום קשר - מאחר ומספר האנשים שמכירים אותי באופן אישי בבלוג גדל לשלוש, אני רוצה לחלוק להם כבוד, ולהזמין את אלה שאני לא מזהה מהמנויים או סתם ככה להציג את עצמם. כן, עוד מניפולציה לתגובות. מה'כפת לכם תזרמו איתי.
1.
האיש והאגדה - מקס הזועם
2. לי - פעם עבדנו ביחד. היה כיף, אני עדיין חייבת לה דיסקים של ג'ורג' הריסון.
3. אין לה בלוג. אולי יש לה בלוג. אבל ככה סתם גיליתי לחברה. בתמורה הוכתרתי כלסבית של כבוד. וזה מבחורה שלא אוהבת חתולים.
וזו רק עוד הזמנה לרהוירטואליזציה. revirtualisation.
חברה, בואו נשתה קפה ביחד? נעשן סמים? בירה? משהו? אתם נראים לי אחלה חברה.
אולי אעשה מסיבה ואזמין את כל האנשים שהכרתי פה? יהיה משעשע לא?
טוב, קודם הובטחה לי פסטה (איך זה מסתדר עם שומרי משקל?) וקמפרי (זה בטוח לא) איפה שהוא בבנליו של תל אביב.
אה. ותכתבו צירופי מקרים גם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa