| |
טומי הולכת לתומה
|
| 7/2007
 העם דורש
פרלין חברתי האהובה מימי התיכון העליזים (האמנם עליזים?) כל הזמן אומרת לי לכתוב. מה גם, שהיא לא רוצה לתקשר איתי בשום צורה אחרת. היא מצלצלת ואומרת - "אני מתגעגעת אלייך! תכתבי כבר". אני מצלצלת היא אומרת: "כתבת?". אני כותבת לה במסנג'ר, היא שואלת "פרסמת?".
אז הינה אני מנסה, תמיד כל מה שרציתי זה לרצות (פיעל ל"י ולא פעל ל"י). במיוחד אותה. לאן לא הגעתי בשבילה,
לביבי הביבים של יפו. נסענו לסיני. היא אמרה לי להביא מים, הבאתי מים, אמרה לי לגלגל, גלגלתי. אמרה לי לחלום חלומות זימה, חלמתי אלא מה.
שפחה נרצעת אני (גם אני...).
אז הינה אני כותבת. על מה? בקושי ישנתי בלילה. עייפהנורא נורא נורא, ובבית יש רק נסץ בזמן האחרון אני חוזרת לילדות, שותה נס ושומעת דיפ פרפל. I guess I'll always be a soldier of fortune.
ומה עוד? היה לי פוסטובלגת. (יומובלגת? פוסטובלדת? יומופסטת? בלוגובלדת? הכול נשמע לי נורא מגונה פתאום). וככה פספסתי אותו! פספסתי בגדול, אני כבר בת שנה ושובע ולא שמתי לב. איך שאומרים אצלנו בג'יצ'ט: :-(.
אז מזל טוב לפוסטבלוג שלי. אני באמת שמחה שאני פה. לאט לאט גם נוצרו לי אחלה חברה פה (רציתי כל מילה קישור לבלוג אהוב אבל נבהלתי שאשכח מישהו). שבזכותם גם גיליתי עוד כל מיני דברים, ובכלל הכול נורא משמח. הכול משמח חוץ מהכאב ראש הזה שעוקב אחריי כבר שבוע.
ורק בגלל שמומו ביקשה והתלוננה שלא כתבתי מספיק על סיני, וגם מה שהיא אומרת אני עושה (אם כי פחות זמן). אני רוצה עוד מילותיים על סיני. וטוב מראה עיניים מחופן כנפיים (וטומסה משוררת בלי שעות שינה).
\
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa