| 7/2007
 our house, is a very very very fine house
אני קצת שמחה. אז תסלחו לי על פוסט קצת אופטימי מדי, בלי תובנות מרחיקות לכת על פגמים באופיי כהרגלי בקודש.
היום אני רוצה להזמין אתכם לבית שלנו. אבל ככה, בשקט, החתולות ישנות והשלווה שוררת, ואני לא צינית. בחיי. אתם באים?
אנחנו לא נכנסים דרך הדלת, יש כמה זקנות ממוצאים שונים שאורבות בחוץ, לפעמים הן משועממות כל כך שהן צועקות "טומי", כדי שאצא אל החלון. מעולם לא הייתי כה פופולרית. ולפני כמה ימים אחת מהן אמרה: "או! עכשיו את נראית בסדר!"
נו. גרוזינים. מי כמוני יודעת. כשאני יוצאת להליכות (וזה קורה די הרבה בזמן האחרון, גיליתי שזה עושה לי שקט בראש לפלס את דרכי בין פחי הזבל הלא מרוקנים של השכונה) הן תמיד שם, תמיד יש מה לשאול. אבל מהיום הראשון זכרו ששמי הוא טומי.
אז ניכנס דרך החלון של המטבח, ישר ללב המאפליה (איזה מין מילה מוזרה זאת בכלל?), נדלג בקלילות מעל חול החתולים, שבטח כבר זקוק להחלפה, אבל אף פעם לא דחוף וניכנס למטבח. הוא קטן, הקודם היה גדול גדול ממש. גרנו שם. ולאימא שלי תמיד הייתה ספה במטבח, משהו רוסי כזה. אם כי את ההשראה בלהיזכר בזה קיבלתי בגלל ביקור אצל חברים, אתמול. ולא, אין ג'וקים. ו ששש... גם אין פשפשים (טפו טפו חמסה חמסה מוק מוק ושינוי חלומות).
בטח יש איזה פסטה מתבשלת על התנור. בטח יש כלים, ועוד קצת ג'יפה מתחתיהם. אל תשפטו אותנו, אנחנו קצת ג'יפונים, אבל בקטע טוב.
מהמבטח יוצאים להיילייט של הבית - חתיכת מסדרון שהפכה לה לפינת קריאה, יש שם ספּוֹנֵת ומנורת לילה וארון ספרים. לפני שאתם יושבים שימו לב שאין איזה יצור שחור שרוע לו על הספה, נראית כל כך ארוכה, אבל כולה אפרוח שחור, גוש פרווה. תמיד חושבים שהיא השמנה, אבל לא, השנייה.
גם בהיילייט השני - הסלון יש מצב לשריעה.
זו השמנה כמובן. (מה חשבתם? התביישו לכם!!! .מאז ירדתי כבר 14!)
מול הספה (ונתעלם מאכסון הטלוויזיה המרושעת ליד כי לא מצאנו מקום טוב יותר עדיין) יש מזרון. ככה סתם, מזרון. אבל הוא ידע טובים וטובות המזרון הזה. פרלין (בברלין) משתרעת עליו כמו חתולה מלכת מצרים כל פעם שהיא מגיעה לפה, וסיסטר היקרה (שזה יהיה השם שלה עד שתפתח בלוג, תנו לה זמן) ישנה שם פעמיים בשבוע לפחות, בין לבין היא מגלגלת לנו דברים טובים. אנחנו גם מנסות ללמוד. אבל לא הולך.
אל תציצו מהחלון, יש שם זקנות אורבות. אבל אספר שלמרות הסלאמס שבחרנו לנו כבית (וגאים בזה!!) יש מרווח בדיוק בין שני בנייני הרכבת שמולינו. והוא מוביל ככה סתם לתוך הרי ירושלים, עם כמה הפרעות פה ושם כמובן. אבל בימים כתיקונם, לא כמו היום, יש בריזה נעימה, ויש הצדקה מלאה לכל הפרליניות והסיסטריות לרבוץ על המזרון. ניקול דווקא תמיד תופסת את הפינה שליד החלון על הספה. (לא מלנקקת אלייך עד שיהיה עוד פוסט!).
נחזור. יש פה עוד שני חדרים. אבל אני אספר רק על אחד, בו אני פותחת את העיניים בבוקר, ולפני שמצליחה להחזיר את חוליות הגב למקומן כבר יושבת מול הלפ טופ, ההוא עם הקו הירוק באמצע. הוא קצת כמו קו מתיחה, עכשיו הוא לבנבן כזה. מאחוריו בדרך כלל מציץ פרצוף שחור מנומנם על הבוקר. האפרוחית אוהבת לישון מאחוריו. לפעמים אני שוכחת שהיא שם והיא פתאום מציצה באמצע קשקוש במסנג'ר (פיג'! אני תכף איתך! מוק מוק בקרוב) או עבודה או מה שלא יהיה ומפחידה אותי עד מוות. כל פעם מפתיעה אותי מחדש.
מצחיק, שאלתי עכשיו את מקס באיזה שיר הוא חושב שאני הולבת להשתמש בפוסט הבא. הוא אמר, ציניקן שכמותו - we got to get out of this place.
ואני רק רוצה לומר - now everything is easy cause of you
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa