| |
טומי הולכת לתומה
|
 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2007
הוא כזה מתוק, הוא החזיק לי את השיער כשהקאתי
משום מה, זו אמירה שזכורה לי מגיל 17 מאוד. היו כל מיני אמירות שנתקעו לי בראש, אבל זו, שאני כבר לא זוכרת מי אמרה על מי, נתקעה לי בראש. "הוא כזה מתוק, הוא החזיק לי את השיער כשהקאתי".
אתמול, הלומת שיכר, ניסיתי גם אני להחזיק שיער של חברה שהקיאה, אבל הייתי הלומה מדי. הבחורים הצעירים צחקקו במבוכה כשראו אותנו יוצאות ביחד מהשירותים, הדורמן ביקש ממני תעודת זהות, וכשהסתובבתי לראות עם מי הוא מדבר אמר - את! ואז הסתכל בתעודה ואמר אוהו. כל אלה החזירו אותי לגיל 17.
בגיל 17 הייתי הכי אהובה והכי לבד. הייתי מרכז העניינים, ארץ האפשרויות, הדירה שלי המתה אדם, ותמיד תמיד נשארו לישון שם לפחות שלושה אנשים. לא פעם קמתי ומצאתי אנשים שאני לא מכירה, והם בתורם הכינו לי קפה וקשקשו איתי, כי אני הרי הייתי מרכז העניינים. אבל בעוד לכל החברות שלי קרו דברים מרגשים, אני צפיתי מהצד. לא הייתי חלק מהמשחק. לא הייתי בשוק.
וכשזה קרה גם לי בצורה זו או אחרת, חזיתי במפלה שלי מהצד ולא הצלחתי לעצור. החברות המשיכו הלאה. החברים המשיכו הלאה, ואני הסתובבתי וחיפשתי אבנים. הרבה פעמים הרגשתי מאוד מאוד תקועה. ואני חושבת שבעיקר לא אהבתי את עצמי כלל וכלל.
היום בבוקר, לבושה עדיין באותם בגדים שלבשתי אתמול לפאב, צעדתי לשוק ודיברתי עם חברה בטלפון. היא בת 32, פגשה בחור בן 27. "בגילך!!" היא בישרה לי בשמחה. "אחלה גיל" אמרתי לה כלאחר יד, סתם מין תגובה שכזו. ואז הבנתי - אחלה גיל. בחיי אחלה גיל! ולא רק בהשוואה לגיל 17, אלא גם לכל גיל אחר. יש בו קסם. והאמת היא שחצי שנה לפני יומולדת 27 שלי אמרתי לכולם שאני בת 27, כי הצליל של 26 לא מצא חן בעיניי בכלל. לא יודעת מה יש בגיל הזה, אבל הבנתי שהוא טוב. והבנתי שאני במקום אחר ומספיק כבר כל הזמן לחזור לגיל 17 ולהשוות את עצמי. אז גם אתמול שתיתי יותר מדי, וגם אתמול קצת צפיתי מהצד ולא חוויתי את החיים. אבל לחיים יש כל כך הרבה יותר מה להציע עכשיו, ואני יודעת את זה. וגם לי יש הרבה יותר מה להציע לחיים עכשיו.
הבראתי. עשיתי לעצמי קייטנה ולא עשיתי כלום שלושה ימים, לא עבודה, לא טיפול שורש. הסיסטר באה עם חומרים טובים והתחבאנו בחצר כמו בתיכון (גיל 17?). עם הגשם הראשון הרגשתי כמו בסוף מחלה קשה, כשהגוף פתאום מתפרק ומקיא ממנו את כל הרעלים ואפשר לחזור לחיים. הגשם הראשון שיגע אותי, התפרקתי לגמרי. והתעוררתי למחרת בריאה. קצת יותר משוחררת מרעלים, יכולה להסתכל על רגשות מורכבים, עצובים כרגש, כמשהו לחוות אותו ולא כמשהו מקפיץ, מטריד, משתק. אינשאללה יישאר. ועכשיו יש גם למה לצפות, כי נראה לי גם גיל 37 מחביא בתוכו הפתעות נעימות. עד אז אשאר בת 27. מותר?
שבת שלום!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
