| |
טומי הולכת לתומה
|
 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2007
שישי בבוקר
הלכתי לתומי (אלא מה) בשוק בירושלים וכתבתי פוסט בראש. סביר להניח שלא אצליח לשחזר אותו, אבל אני מאוד אוהבת את הרגעים האלה שאני יוצאת מעצמי מסתכלת מהצד וכותבת פוסט על מה שאני עוברת. מעטות הפעמים בחיים שאני מצליחה באמת לצאת מעצמי, מעטות הפעמים שאני רואה את עצמי מהצד ומרוצה. כבר חודש אני עושה את זה. הולכת ברגל לשוק בבוקר, פוגשת חברות לקפה, קונה פה, קונה שם. מתכננת משקאות ומאכלים בראש. נושמת נענע, כוסברה, דגים לצערי גם כן. רואה פרצופים מוכרים, פרצופים אהובים. אני תוהה איך העברתי את החיים בלי סם האנרגיה הזה – שוק מחנה יהודה. והיום תהיתי לעצמי איך רק היום חשבתי לקחת את המינולטה הישנה הידנית שלי ולתעד קצת מההמולה. זו אולי אחת ההמולות היחידות שאני מצליחה לסבול. שקר. המולה של פאב עם מוסיקה טובים ואנשים נחמדים גם עושה לי טובה, לעתים.
לפני שיצאתי קראתי את הפוסט הזה. הוא עצבן אותי, הרגיש לי נורא רחוק. ובמקום לענות בו במקום עשיתי קלישאה – ניסיתי למצוא בי למה הוא מעצבן אותי. הגעתי למסקנה, וגם כתבתי את זה בתגובה. שאולי אני פשוט לא מסוג הבחורות המתוארות בפוסט כי אני לא יפה מספיק ולא יכולה להרשות לעצמי. או אולי אני רק לא חווה את עצמי כיפה מספיק. אבל באותו רגע שראיתי את עצמי בשוק, מסתובבת עם המצלמה ביד, קונה לימונים (סוף סוף! לימונים שנותנים מיץ וגם עולים מחיר נורמלי) והייתי מרוצה. הרגשתי בבית. אין מה לעשות, זה פשוט אחרת בירושלים. קצת פתאום הייתי מחוץ לעצמי ומחוברת לעצמי והרגשתי עוצמה. איזה כיף. איך משחזרים?
ישבתי בבית קפה, המורה שלי לגיטרה הופיע שם, לא ידעתי מראש. כשהוא שר שיר שלו שאף אחד אחר לא הכיר ואני קצת מלמלתי את המילים הוא חייך אליי. שייכות! אין, אין על שייכות! חברות אהובות היו איתי. המצאנו משחק – בחרנו איש / אישה, בחרנו להם שם, מקצוע וכו'. ואז נורא רצינו לשאול אחד מהם. אז פנינו לאחד, ושאלנו אותו – תגיד, אתה שמוליק מהסוכנות היהודית? הוא אמר שלא אבל אם זה יישמח אותנו הוא יכול להיות שמוליק מהסוכנות.
איזה כיף בירושלים. בבוקר יותר מוקדם החלטנו אני ועוד חברה להתנדב באחד הכפרים הפלסטינים פה באזור, ללמד עברית, קיבלנו פנייה במייל ונדלקנו. ואז גם הרגשתי שמזה הרבה זמן אני גם אעשה משהו מועיל. אצא מעצמי שוב. הדיסוננס הזה של להיות מרוצה עם עצמי ובעצמי ויחד עם זאת לחיות במציאות כה מפולגת הולך איתי תמיד. אני עושה קצת, ממש ממש קצת. אבל הינה לכם ירושלים – הפילוג והיופי מושרשים בה. ואני יכולה לקחת חלק לטוב ולרע בשניהם. שייכות, חברים, שייכות רולס.
למי שדואג לי, אני אהיה בסדר. הכנתי לימונדה עם הלימונים החדשים. אני כותבת פוסט ולוגמת. שכטה, כתיבה, לוגמת. הינה נגמרה הסיגריה. נגמרה הכוס. אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים, אבל אני מוכרחה לנסות את הדבר הזה. את הללכת בשוק, את הלימונים, את השכטה. את הכתיבה. אז למה עכשיו שוב אני בוכה? אולי בסופו של דבר אני בנאדם מורכב? אולי בסופו של דבר אצליח לחיות עם עצמי בשלום?
וכמה כיף היה לפגוש היום את יונת. כל כך בשר ודם וכל כך אהובה. וכמה שוב אני שמחה שהתחלתי לכתוב בלוג והכרתי אתכן, חברות אהובות, עוד חברות אהובות. שייכות, כבר אמרתי? תנו רק ששישי בערב יעבור בשלום. המלנכוליה של שישי בערב מפילה אותי לקרשים. כבר כמה שבועות שאני מרגישה שאני מתדרדרת. הרבה הרבה יותר מדוכאת. אתמול והיום בבוקר קצת התעוררתי, זקפתי קומה. פתחתי את העיניים, הסתכלתי קדימה במקום למדרכה. הלכתי בקצב המוסיקה ולא לאטי. רק שיישאר. רק שיישאר.
ולאלה שדואגים. תודה שדואגים. אני אהיה בסדר, אבל אל תפסיקו לדאוג לי. אחרת איך אהיה בסדר?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
