|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 העם דורש
פרלין חברתי האהובה מימי התיכון העליזים (האמנם עליזים?) כל הזמן אומרת לי לכתוב. מה גם, שהיא לא רוצה לתקשר איתי בשום צורה אחרת. היא מצלצלת ואומרת - "אני מתגעגעת אלייך! תכתבי כבר". אני מצלצלת היא אומרת: "כתבת?". אני כותבת לה במסנג'ר, היא שואלת "פרסמת?".
אז הינה אני מנסה, תמיד כל מה שרציתי זה לרצות (פיעל ל"י ולא פעל ל"י). במיוחד אותה. לאן לא הגעתי בשבילה,
לביבי הביבים של יפו. נסענו לסיני. היא אמרה לי להביא מים, הבאתי מים, אמרה לי לגלגל, גלגלתי. אמרה לי לחלום חלומות זימה, חלמתי אלא מה.
שפחה נרצעת אני (גם אני...).
אז הינה אני כותבת. על מה? בקושי ישנתי בלילה. עייפהנורא נורא נורא, ובבית יש רק נסץ בזמן האחרון אני חוזרת לילדות, שותה נס ושומעת דיפ פרפל. I guess I'll always be a soldier of fortune.
ומה עוד? היה לי פוסטובלגת. (יומובלגת? פוסטובלדת? יומופסטת? בלוגובלדת? הכול נשמע לי נורא מגונה פתאום). וככה פספסתי אותו! פספסתי בגדול, אני כבר בת שנה ושובע ולא שמתי לב. איך שאומרים אצלנו בג'יצ'ט: :-(.
אז מזל טוב לפוסטבלוג שלי. אני באמת שמחה שאני פה. לאט לאט גם נוצרו לי אחלה חברה פה (רציתי כל מילה קישור לבלוג אהוב אבל נבהלתי שאשכח מישהו). שבזכותם גם גיליתי עוד כל מיני דברים, ובכלל הכול נורא משמח. הכול משמח חוץ מהכאב ראש הזה שעוקב אחריי כבר שבוע.
ורק בגלל שמומו ביקשה והתלוננה שלא כתבתי מספיק על סיני, וגם מה שהיא אומרת אני עושה (אם כי פחות זמן). אני רוצה עוד מילותיים על סיני. וטוב מראה עיניים מחופן כנפיים (וטומסה משוררת בלי שעות שינה).
\
| |
מדוזה
רוצה להיות שוב
עגולה וחלקה כמו בסיני
כמו מדוזה
עושה לעצמי אלרגיה
*הסברים: יש לי אלרגיה למדוזות, מהסוג של שלפוחיות אנטיביוטיקה וחום. אבל כשנזכרתי איך הייתי בסיני, יפה, משוחררת, מבריקה, חלקלקה, עגולה וזורמת, הזכרתי לעצמי מדוזה. אולי כי מאז שחזרתי אני עושה לעצמי אלרגיה.
| |
סיגריה, פוסט, יהיה בסדר.
לא מצליחה לישון.
גם בסיני לא הצלחתי.
ביום - בכיף.
בלילה - רק כיבו את האורות בחוף נתקפתי פראנויה. פחדתי לצאת לבד וזה כמובן עשה לי יותר פיפי. כל רשרוש היה נשמע לי כמו יתוש / פשפש / פרעוש / ג'וק וכו. דברים שבמהלך היום התגמדו. קמתי בבוקר מאושרת והגעתי ללילה חרדה. מזל שהיו איתי חברות נהדרות שסבלו את כל הקריזות בחישוק שפתיים.
עכשיו תחשבו שלא היה טוב אבל הפוסט הוא לא על סיני.
סיני הפכה לי את הראש בכל מיני מובנים, ולכן פוסט על סיני יבוא עוד הרבה הרבה זמן. אולי בקרוב יהיו לי תמונות אבל התמונות היפות הן אלה שאני מצולמת בהן, והן לא יופיעו פה.
הפוסט הוא על זה שאני לא יכולה לישון, כבר ארבעה לילות רצוף. תאשימו את הסמים.
עכשיו שותה בירה, זה דווקא עושה טוב. עוד סיגריה ודי - עוד סיבוב ניסיון שינה.
היום מחר ועוד שבוע עוד חודש עוד שנה אני לא מעבדת דברים בטירוף, מפחדת לעבד. מחר אצל הפסיכית העיבוד הראשוני יהרוס אותי. מזל שאחר כך אפשר לחזור הביתה להתייפח. בדרך לירושלים עם השקיעה מעל ים המלח בכיתי בדמעות בלי בושה. ואז פתאום חייכתי והייתי מאושרת.
משוגעת.
היו שם שניים בסיני. איקס מיקס ודריקס. (או איקס ומיקס או איקס ודריקס או מיקס ודריקס, מה שתרצו) באו ביום האחרון. אמרו כל הזמן ממה צב ? ממה צב? באו לחפש ונתקלו בחבורת הקצ'קס שלנו שלקחה כל מילה / משפט / אמירה והפכה אותו למטבע לשון לשימוש הדורות הבאים. די! יש לך תשובה לכל דבר! די כבר! הם אמרו לי. גם לזה הייתה תשובה. הם שעשעו ובלשב מסוים עייפו עד מוות. ולא היה מנוס. (אגב - בדיחת סטלה שהמצאנו - מכירים את אמה? אמה נוס) גם כשאמרנו שהולכות לישון ובעצם הלכנו לקרוא בפינה המוארת הם באו. ממה צב? לא אמרתן שהולכות לישון?
היינו אנחנו ועוד ארבעה בחוף. היה נהדר. קשה לחזור, קשה לקום ללמד עוד 5 שעות. קשה ללכת לפסיכית מחר ולעבד לעבד לעבד. 50 דקות לעולם לא יספיקו למי שהתבלבל עליו עולמו.
איקסי ומיקסי גם המציאו צליל כזה גרוני שעושה מוקוק. אז הם הסתובבו בחוף, שאלו ממה צב? וענו - מוקוק. מוקוק.
ממה צב? מוקוק.
ממה צב? פפה צב.
בדרך חזרה הייתה לי חווה אלברשטיין באם פי. היה משונה. איפה אברהם אבינו היא שאלה? מה זה מעניין בכלל.
בדרך לשם היא גם הייתה באם פי. משונה, מה היא נדחפת? שרה - הרגל הופך לטבע וטבע קשה לשנות. ואני ראיתי את גדר ההפרדה ביציאה מירושלים. וחשבתי, וואלה.
ואילו נופים יש לנו, יש בסיני, יש.
הבירה עושה את שלה ואני הולכת לנסות להירדם שוב. אין כוחות להגהה. תסלחו ותקראו.
התגעגעתי אליכם. ביום הראשון כתבתי פוסטים בראש, גם פרלין אמרה (לא מצליחה קישור יש בפינה) שאי אפשר ככה לכתוב כי כל הזמן כותבים בראש. אבל אני כבר לא זוכרת מה כתבתי. ובדרך חזרה כתבתי בפנקס השחור כמו משוגעת. חמש שעות כתבתי וכתבתי. הבחורה לידי חשבה שיצאתי מדעתי. בכיתי, צחקתי, כתבתי. לאשפז.
ומה שכתוב שם. רק שלי. כנראה כך גם יישאר.
הולכת למיטה. יש שם חתולים, ועוד איזה אחד. יעזרו להירדם בטח בשלווה שהם משרים, לא?
כמה אני מקשקשת. הפוסט הארוך בחיי, וכולו סתום וזרם התודעה. מה עובר עליי?
נעבד מחר.ץ
מחר מחר מחר
אבוא לעבודה עם עיניים טרוטות והם יתמהו איפה החופש. אשים כמה צמידי סיני ואת השיזוף החדש כדי שלא יתמהו.
ממהצב?
מוקוק.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa