 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2007
אני קצת שיכורה אבל...
כבר מזמן, בערך מגיל 17 בעצם, לא קרה לי שחברה התחילה עם בחור על חשבוני. שנשענה על זרועו באמתלה של "טומי, למה את צועקת?" או "ואז טומי אמרה... ואז זה היה מביך מדי להישאר שם".
חברים יקרים. מצבי הנוכחי לא מצדיק כל דבר. לא ממש לא. ובבקשה בפעם הבאה שמגיע יום שישי בלילה, אמרו לי - טומיקה, הזהרנו אותך. זה לא שלך. את לא בנויה לזה. את לא בחורה של פאבים מלוקקים. אל תצאי עם החברות האלה יותר לפאבים של בני 22, ובמיוחד אם יש להן מחזר באותו הגיל.
לא מתאים לי שבחורה תיראה שווה על חשבון לרדת עליי. לא הייתי שם כל כך הרבה שנים. אני קשה. אני יודעת. אבל אני שווה יותר מזה. ויש כאלה המסוגלים להתמודד איתי. בחורים ובחורות. והסליחה עם בני הגיל. אבל אותו בחור שהופ יצא מהצבא לפני שניה או מדבר על הטיול הגדול כאילו ואו זה הדבר לעשות טיול אחרי צבא. ותחשבו לבד כבר אוף. ולמה לגרום לי להרגיש לא שווה בשביל הכיף שלכם. רוצים אחד את השני? יופי. אני לא מפריעה. אבל תנו לישון בשקט. למה להוריד את הביטחון שגם ככה בקנטים. לא התבגרנו מאז כיתה י?
למען השם. אני כל כך לא שם.
אין שום סיבה שאהפוך לפתאטית עכשיו.
שום סיבה שבעולם.
ואם אתם לא יכולים להתמודד עם החריפות שלי ועם זה שיש לי תשובה לכל דבר. ועם זה שאני אומרת דברים כמו שהם לפעמים. אז די, אל תצאו איתי. נשוחח על דא ועל הא. אל תזמינו אותי יותר למקומות שמבקשים ממני ת.ז. ושותים שם וודקה רד בול. גדלתי מזה כבר. אם יש משהו בגיל זה זה שאני לא צריכה לסבול את החרא הזה יותר.
ולמען השם אל תשתמשי בתכסיך הזול ביותר ותרדי עליי כדי למצוא חן בעיני בחור שגם ככה רוצה אותך לא משנה מה תעשי. מעריץ את כפות רגלייך. קלטי - הוא רוצה אותך! זו את שלא יודעת מה את רוצה. מה יעזור לך שתפלטי הערות כלפיי כדי להיות יותר מגניבה בעיניו. לא משנה מה תעשי את מגניבה בעיניו. ואת יודעת מה? ואולי זה ייראה ממש ממש רע. הלוואי שלא יחשוב את מגניבה יותר דווקא כי את מזלזלת בחברה שלך ככה. צוברת כוח על חשבונה.
למה אושר פרטי או סיפוק צרכים פרטי צריך לבוא על חשבון הכלל או להיות נחלת הכלל. די. לא ולא כלל וכלל.
אין שום סיבה לגרום לי להרגיש יותר מושפלת ממה שאני גם כך.
די.
תנו לי אינטרקציות חיביות
ומספיק להחזיר אותי לגיל 17.
מספיק.
| |
שישי בבוקר
הלכתי לתומי (אלא מה) בשוק בירושלים וכתבתי פוסט בראש. סביר להניח שלא אצליח לשחזר אותו, אבל אני מאוד אוהבת את הרגעים האלה שאני יוצאת מעצמי מסתכלת מהצד וכותבת פוסט על מה שאני עוברת. מעטות הפעמים בחיים שאני מצליחה באמת לצאת מעצמי, מעטות הפעמים שאני רואה את עצמי מהצד ומרוצה. כבר חודש אני עושה את זה. הולכת ברגל לשוק בבוקר, פוגשת חברות לקפה, קונה פה, קונה שם. מתכננת משקאות ומאכלים בראש. נושמת נענע, כוסברה, דגים לצערי גם כן. רואה פרצופים מוכרים, פרצופים אהובים. אני תוהה איך העברתי את החיים בלי סם האנרגיה הזה – שוק מחנה יהודה. והיום תהיתי לעצמי איך רק היום חשבתי לקחת את המינולטה הישנה הידנית שלי ולתעד קצת מההמולה. זו אולי אחת ההמולות היחידות שאני מצליחה לסבול. שקר. המולה של פאב עם מוסיקה טובים ואנשים נחמדים גם עושה לי טובה, לעתים.
לפני שיצאתי קראתי את הפוסט הזה. הוא עצבן אותי, הרגיש לי נורא רחוק. ובמקום לענות בו במקום עשיתי קלישאה – ניסיתי למצוא בי למה הוא מעצבן אותי. הגעתי למסקנה, וגם כתבתי את זה בתגובה. שאולי אני פשוט לא מסוג הבחורות המתוארות בפוסט כי אני לא יפה מספיק ולא יכולה להרשות לעצמי. או אולי אני רק לא חווה את עצמי כיפה מספיק. אבל באותו רגע שראיתי את עצמי בשוק, מסתובבת עם המצלמה ביד, קונה לימונים (סוף סוף! לימונים שנותנים מיץ וגם עולים מחיר נורמלי) והייתי מרוצה. הרגשתי בבית. אין מה לעשות, זה פשוט אחרת בירושלים. קצת פתאום הייתי מחוץ לעצמי ומחוברת לעצמי והרגשתי עוצמה. איזה כיף. איך משחזרים?
ישבתי בבית קפה, המורה שלי לגיטרה הופיע שם, לא ידעתי מראש. כשהוא שר שיר שלו שאף אחד אחר לא הכיר ואני קצת מלמלתי את המילים הוא חייך אליי. שייכות! אין, אין על שייכות! חברות אהובות היו איתי. המצאנו משחק – בחרנו איש / אישה, בחרנו להם שם, מקצוע וכו'. ואז נורא רצינו לשאול אחד מהם. אז פנינו לאחד, ושאלנו אותו – תגיד, אתה שמוליק מהסוכנות היהודית? הוא אמר שלא אבל אם זה יישמח אותנו הוא יכול להיות שמוליק מהסוכנות.
איזה כיף בירושלים. בבוקר יותר מוקדם החלטנו אני ועוד חברה להתנדב באחד הכפרים הפלסטינים פה באזור, ללמד עברית, קיבלנו פנייה במייל ונדלקנו. ואז גם הרגשתי שמזה הרבה זמן אני גם אעשה משהו מועיל. אצא מעצמי שוב. הדיסוננס הזה של להיות מרוצה עם עצמי ובעצמי ויחד עם זאת לחיות במציאות כה מפולגת הולך איתי תמיד. אני עושה קצת, ממש ממש קצת. אבל הינה לכם ירושלים – הפילוג והיופי מושרשים בה. ואני יכולה לקחת חלק לטוב ולרע בשניהם. שייכות, חברים, שייכות רולס.
למי שדואג לי, אני אהיה בסדר. הכנתי לימונדה עם הלימונים החדשים. אני כותבת פוסט ולוגמת. שכטה, כתיבה, לוגמת. הינה נגמרה הסיגריה. נגמרה הכוס. אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים, אבל אני מוכרחה לנסות את הדבר הזה. את הללכת בשוק, את הלימונים, את השכטה. את הכתיבה. אז למה עכשיו שוב אני בוכה? אולי בסופו של דבר אני בנאדם מורכב? אולי בסופו של דבר אצליח לחיות עם עצמי בשלום?
וכמה כיף היה לפגוש היום את יונת. כל כך בשר ודם וכל כך אהובה. וכמה שוב אני שמחה שהתחלתי לכתוב בלוג והכרתי אתכן, חברות אהובות, עוד חברות אהובות. שייכות, כבר אמרתי? תנו רק ששישי בערב יעבור בשלום. המלנכוליה של שישי בערב מפילה אותי לקרשים. כבר כמה שבועות שאני מרגישה שאני מתדרדרת. הרבה הרבה יותר מדוכאת. אתמול והיום בבוקר קצת התעוררתי, זקפתי קומה. פתחתי את העיניים, הסתכלתי קדימה במקום למדרכה. הלכתי בקצב המוסיקה ולא לאטי. רק שיישאר. רק שיישאר.
ולאלה שדואגים. תודה שדואגים. אני אהיה בסדר, אבל אל תפסיקו לדאוג לי. אחרת איך אהיה בסדר?
| |
 הייתי רוצה לכתוב פוסט על
הקשר בין מין אוכל ודיכאון (אצלי)
אבל זה חושפני מדי
אבל היום סוף סוף במקום ליצור לופים חדשים השתחרר לו לופ
אבל היום הייתי אצל הפסיכ' ושחררנו לופ (ועוד לא גיליתי לה את הבלוג)
אבל נמאס לי לחשוב רוצה לשים בצד
אבל פתאום הבנתי קשר אחר שלי פרסונלי והוא בכלל לא קשור לדיכאון סקס ואוכל
או לא מקשר אותם בצורה ההגיונית והנדושה.
החלטתי להיות בלא להיות. לא חוקים. חוסר ודאות. ואללה, אולי אפשרי. ניסיון שכזה. לנסות לא להכיל אלא לחוות ולא לחתוך מיד.
כך גם עם אוכל. סקס. דיכאון.
* ובעצם חלק מהפוסט כתב כבר את עצמו דרך התגובות.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
