"כאשר יצאה הרכבת מן התחנה, התכופפה אנה מחוץ לחלון עם אבא ושניהם התבוננו באורות פריז הולכים ומתרחקים.

"אנחנו נחזור," אמר אבא.

"אני יודעת," אמרה אנה. היא נזכרה כיצד חשה כאשר חזרו לגסטהוף צוירן לימי חופשה, והוסיפה:

"אבל זה לא יהיה אותו הדבר - אנחנו לא ניהיה שיכים, אתה חושב שאי פעם נהיה שיכים לאיזה שהוא מקום?"

"אני מניח שלא," אמר אבא. "לא כפי שאנשים מרגישים שיכות למקום שבו גרו כל ימי חייהם. אבל אנחנו נשתיך קצת להרבה מקומות, ואני חושב שזה טוב באותה המידה."

מתוך - מי גנב את השפן הורוד? ג'ודית קר)

 - - -

אני קוראת את הספר הזה בפעם המליון, ואומרת לעצמי 'איזה מזל שלא הייתי קיימת אז'

איזה מזל שאני קיימת עכשיו, בתקופה המודרנית, שאין בה מלחמה (בינתיים לפחות)

שבה יש מקום לביטוי חופשי, אתה שייך, אתה מרגיש חופשי ומאושר (חחח)

בזמן שנסעתי לגרמניה חשבתי על הרבה דברים, חוץ מדבר אחד! המלחמה.

הריי נסעתי קודם כל ל-אוסטריה, בירת המוות של היהודים! מקום זוועתי שמליונים נהרגו בו, אבל לא חשבתי על כך אפילו פעם אחת, למרות כל זה, חשבתי על דברים אחרים כמו:

האם יהיה לי נורא קשה להתעקלם?

מה ללבוש מחר?

מה יהיה מזג האוויר?

אני צמאה, אולי להזמין ויסקי?

הייתי עסוקה בלהיפרד מהחברות, ללמוד את השפה, לחשוב על מליון דברים שהציפו לי את הראש.

אבל בסופו של דבר, בגלל הנאציזם שעדיין חי וקיים בגרמניה, חזרנו לארץ.

בגלל זה אני כולכך שמחה, כי לנו היה לאן לחזור! פשוט קמנו והלכנו!

בזמן שהיינו שם, הכניסה אותי אישה (כלל לא נחמדה) לבית ספר תיכון (שאת שמו אני לא זוכרת :()

הוא היה גדול, בעל שש קומות וכ-15 דק' הליכה מהבית.

כמובן שאלו לא ממש היו 15 דק' עבורי, בקור המקפיא והשלג, בנוסף לכול ההתרגשות הגדולה.

אני זוכרת שהחזקתי לאמא את היד והיא הביטה בי לאחור וצחקה:

"אלוהים ישמור! את כולך כחולה!"

אני זוכרת טוב מאוד את המטרו (רכבת תחתית) שעברנו, את הכיכרות הרבים, החנוית ולבסוף הבניין המפלצתי הזה שליידו כול בית ספר בישראל נראה כמו גן ילדים!

לא אהבתי אותו מההתחלה, הוא היה גדול יותר מדיי, אפילו האישה הובילה אותנו למקום הלא נכון בפעם הראשונה (והיא עבדה שם!)

אחר כך נכנסו לכיתה, היו כמה דקות של שתיקה ואבא הושיב אותי (בכוח!) על אחד הכיסאות והמורה החל לדבר.

בינתיים אמא ואחי התישבו באחת הפינות, על כיסא ליד מתג האור, אני לא יודעת מאיפה לו האומץ כי אני ישבתי קפואה בכיסא. אבל הקטן התחיל לשחק עם האור כמו שהוא רק משחק בבית.

אבל המורה (זכר) התעלם מזה והמשיך לדבר, אחרי חמש דק' של דיבור לא מובן גם הבנתי למה.

היום הראשון של תלמידי בית הספר נמשך עשר דקות! :O הייתם מאמינים?

יצאתי משם במעוף כאילו ירו אותי מאקדח!

יום למחרת (אם אני לא טועה זה היה יום שלישי) ואיחרתי להגיע (זה משהו קטן ומיוחד לישראל חח)

אבל לא היה נורא כמו שחשבתי, כי כול הכיתה יצאה לשיעור שחייה,

בבריכה מחוממת באיזה שהוא מקום (?)

ושעתיים רצופות ישבתי במסדרון והשתעממתי, מעליי היה תלוי תנין מפוחלץ XD אני זוכרת את זה טוב כי כול שנייה הייתי מסתכלת עליו, שמא הוא יחליט ליפול עלי פתאום XD.

אחר כך כולם הגיעו, ולמזלי הטוב התישבתי ליד ילדה ברזילאית, שחומת עור ונורא יפה, אגב.

היא גם הייתה סוג של חדשה בגרמניה, אבל לעומתי היא הייתה שם כבר חצי שנה.

לאורך ארבע שעות הסתכלתי עליה ועל הרישומים המוזרים במחברת שלה, אחר כך גיליתי שרק אצלה הרישומים קיימים, בחייאת! המחברות שלה נראו זוועה XD מקושקשות כולכך שאי אפשר היה לראות מה כתוב בכלל!

בשיעור אנגלית הייתי יותר רגועה, אבל המורה דיברה כולכך בשקט שלא הבנתי כלום S:

אבל הצלחתי לגשת ללוח ולענות על תשובה אחת :>

אחר כך גם חברתי לשולחן הצליחה לעשות בשקט חיקוי מוצלח שלה שגרם לי להתפתל מרוב הרצון לצחוק.

כשצלצלו להפסקה, היא הלכה לקפיטריה, ואני יצאתי אחוצה.

המורה לאנגלית תפסה אותי והתחילה לדבר איתי, למזלי, באנגלית.

בעיקרון, אני דיברתי, היא רק שאלה שאלות וחיקתה לתשובה כאילו אני אינצקלופדיה מהלכת.

האמת, ציפיתי ליחס כזה, אבל לא על הפעם הראשונה! :O

ואז...

התקרב אליי ילד שקראו לו "לאן" אני לא אשכח את השם שלו גם אם ארצה!

הוא התחיל לדבר עם החברים שלו ולצחוק, אחר כך עשה לי פרצוף וברח, הפרחח המיטונף!

במשך כול שארית היום הוא הציק לי, לא לא לא,אני יודעת מה אתם חושבים! אבל תזכרו שמדובר בגרמניה!

הוא היה נורא מגעיל, ואני הייתי נורא רגישה. כיוותי כולכך בבוקר כשהשקמתי מוקדם ב-5, לעבור את היום הזה בשקט וברוגע, להתרגל לאט לאט. אבל הוא היה חייב לקלקל.

הילדה הברזילאית (סליחה על חוסר הנוחות, זה היה לפניי שלוש שנים! אני לא זוכרת את שמה >:)

הסבירה לי בטוב ליבה שהוא מפגר והתנדבה לרוץ אחריו כדי להרביץ לו.

אבל איך זה בדיוק עוזר לי שהיא מורחת אותו על הריצפה ככה? הריי הוא כבר הספיק לצחוק עלי.

(לא ברור בכלל על מה?!)

והדובדבן שעל הקצפת, הוא השיעור האחרון.

שיעור פיזיקה. או שלא?! אני לא זוכרת >:

בכול מקרה, לפי הדפים שהמורה חלקה, היו עליהם מנורות, סוללות ובקיצור חשמל.

התעודדתי פלאים כי זה השיעור האחרון, והינה עוד קצת והביתה.

אבל היא בטוב ליבה התחילה לצעוק. על מי? עלי! למה? השד יודע!

היא תקעה את האצבע שלה בדף וצעקה, צעקה וצעקה!

ניסיתי להסביר לה שאני חדשה ולא מבינה כלום אבל היא לא הרפתה ממני, פשוט התרגזה, לקחה את הדף והניחה אותו על השולחן בחבטה עצבנית.

לא הרמתי את הראש במשך כול השיעור, פשוט נלחמתי בדמעות, רק שלא לבכות עכשיו!

את הדרך הביתה עשיתי בפרצוף של תשעה באב, עברתי בתוך מערבולת של חנוית, שלטים, בתי קפה ומה לא? בקושי הסתכלתי קדימה, רק בעטתי באבנים בדרך.

חשבתי על הבית, על הבית הספר, על החברים והחברות. והדמעות לא איחרו לבוא.

מיררתי לי בבכי עד לבית.

האוויר הצונן שהיה בחוץ עזר לדמעות להתייבש, אבל כשחזרתי הביתה (שכלל לא נראה לי כמו בית באותה התקופה) וריח של מרק העוף של אמא עמד באוויר פרצתי שוב בבכי.

אתם יודעים מה קרה אחר כך? נתנו למורה הזאת מנה! ועוד איזה מנה?!

כזאת שרק ישראלים יכולים לתת!

ואז אפילו העבירו אותי בית ספר!

אבל על זה אני אספר בפעם הבאה.

תודה למי שקרא, זה כולכך מקל על הנשמה לספר הכול!