13 שנה לרצח רבין.
בכלל לא באתי לכאן לרשום על רצח רבין, באתי לרשום על זה שאני חולה רצח ואני מקווה שאמא תרשה לי להשאר בבית גם מחר.
אבל אני מניחה שזה גם חשוב. חשוב בדיוק כמו ההשתמטות שלי מבית הספר....
פחות או יותר.
אני כבר לא מתרגשת כולכך מהרצח, לפחות לא כמו בנות 13 (למה? כי אני גדולה!!! אני ענקית!!!! אני בת 15)
פעם כן הייתי בוכה, ולא, אתם יודעים מה? זה לא כי התבגרתי. זה אולי, בלי להגזים, כי אני רואה רצח פעמיים ביום.
זה יכול להיות בטלויזיה, במחשב או אפילו ברחוב (חתולים כן נחשבים)
אני חושבת שהתרגלתי לזה, כלומר, למה שמה שקורה בסרט לא יקרה במציאות?
אני לא מדברת איתכם על הארי פוטר, אני לא מצפה שהארי ינחת לי מול החלון באוטו מעופף ויבקש המבורגר עשוי היטב. אני לא עד כדי כך קוקו.
אני מדברת איתכם על כמה סרטי פעולה, שזה דווקא בדיוק מה שקורה היום. כך שאפשר להגיד שבמידה מה זה גם ריאליטי.
בעצם לא, הריאליטי היום לא כזה אמיתי...
לא משנה, זאת לא הנקודה. (ולמען האמת אני בכלל לא זוכרת על מה דיברתי.)
אה כן!
רבין.
ביום שני יש לנו טקס בבית ספר, אגב, בבית הספר שלנו המורים והמורות החליטו פה אחד שעושים טקסים שחורים.
שזה?
טקסים עצובים.
שזה?
טקסים משעממים שבהם אתה יושב על הריצפה מוריד כל שניה את החולצה שלא יראו לך את החריץ, אומר סליחה כל שניה כי אתה מניח את היד שלך על אחרים, לא מוצא מקום נוח או תנוחה לשבת בה, מפהק כל חמש דקות, ולבסוף התחת נרדם לך כשאתה צריך לקום
(אה, ואז מגיע הקטע שכולם קמים כזה לאט ומתמתחים ובדרך כלל אחרי כמה שניות יש פקק בכניסה)
שזה?
דאמט, אצלינו עושים טקסים רק לאנשים שמתים. נטו.
כאילו, למה? באמת למה? האם ראש השנה, פסח, סוכות לא חשובים? (הם לא באמת חשובים, זה היה לפרוטוקול)
אנחנו רק "מטקססים" בימי זיכרון, וביום יצחק רבין, שאין לי בעיה איתם, אבל גם קצת שמח לא יזיק לפעמים.
אני חושבת שפשוט עם כל טקס כזה, יורד על בית הספר שלנו מין ענן אפור כזה ומתחיל להוריד גשם.