סוף סוף יש לי הזדמנות לכתוב פוסט על הצבא.

9 חודשים אחרי השחרור, בלי אף מילה על הצבא.

הגיע הזמן לכתוב.

האמת שכשהייתי בת 12 () זה היה מן הרגשה של: "אני רוצה לתרום הכי הרבה מעצמי"

"ללכת לתפקיד הכי טוב".

לא משנה שלא הגעתי לתפקיד הזה. אתם בטח מתארים לעצמכם שעבר

הרבה מאז גיל 12. נכון?:-P

בסוף י"ב כבר הבנתי שאני מחכה לגיוס. כמה שפחדתי ממנו, ככה חיכיתי לו.

ולא פחדתי מעצם המילה גיוס, פחדתי מעצם המשמעות של זה.

אם אני אסתדר, איך יהיה, מה יהיה.

ואז הגיע הגיוס. אם להיות כנה, הגיוס שינה אותי המון.

כשאתה בצבא אתה לומד להעריך דברים. בעיקר את הבית. אווו כמה שאתה מעריך את הבית.

את המיטה, האוכל, המקלחת! המקלחת! (הקרביים בטח יודעים על מה אני מדברת:-))

ואז עבר לי הזמן בצבא... וכמה שזה נראה שעשיתי כל כך הרבה בצבא, בעצם לא עשיתי כלום

(למרות שלהגדיל ראש לא הייתה הבעיה שלי, עובדה שרק בחצי שנה האחרונה של השירות שלי

כל כך הייתי עסוקה שלא חשבתי שבצבא אני אעשה דברים כאלה...) פתאום עשיתי דברים

שגרמו לי סוף סוף להרגיש שאני עושה משהו. מן הרגשה כזאת שאני תורמת משהו!

כי כמה אפשר לשבת רגל על רגל ולא לעשות כלום... (וכשחושבים על זה, חבל שזה הגיע רק שנייה לפני הסמל:-P אבל שיהיה:-P)

ואז הגיע הרב"ט. עם הרב"ט כבר התחלתי להבין שדורשים ממני יותר.

אני דורשת מעצמי יותר. אם הגעתי לרב"ט, אני חייבת להגיע לסמל!

הגעתי לרב"ט. אני נשארת עד הסוף.

אני אסביר את זה בכך שהמון פעמים במהלך השירות שלי, רציתי לפרוש.

וואו, כמה שרציתי לפרוש! לעזוב הכל, להשתחרר! פשוט להשתחרר.

אבל נשארתי. לא ויתרתי לעצמי. תמיד אמרתי לעצמי במהלך השירות

"הגעת עד לפה. מפה, אין מצב לפרוש!"

ואז הגיעה החצי שנה האחרונה שלי בשירות ואיתו דרגת הסמל. הדרגה שכל כך

חיכיתי לה.

עם דרגת הסמל גם התחילה המלחמה האחרונה בצפון.

ואז התחילה העבודה האמיתית. באמת הרגשתי שאני עושה משהו.

(במדור כזה לחוץ כמו שהייתי בו, אפשר להבין את הלחץ )

המלחמה האחרונה הוכיחה לי שיש דברים יותר חשובים. כי באותו זמן הדבר היחיד שעניין

אותי זה שיגיע השחרור כבר.

ואז עבר הזמן והגיע חודש וחצי לשחרור.

באותו זמן כבר לא עניין כלום, רק שיגיע השחרור הזה כבר!

פשוט שיגיע. שמישהו יעביר את השעון קדימה ושיגיע התאריך שחרור הזה כבר! 

והוא הגיע.

במפתיע. השחרור שלי היה כל כך בהפתעה, שלא הייתי מוכנה לזה.

מהיום למחר. ממש ככה.

מה שאני רוצה להגיד בכל החפירה הזאת בעצם זה..

אל תתגייסו. אתם יודעים מה? אל תתגייסו!

אני מבטיחה לכם שביום מן הימים אתם תתחרטו.

הצבא שינה אותי המון. באמת ששינה אותי המון.

אני לא חושבת שבמקום אחר הייתי משתנה כמו שהשתנתי בצבא.

אני לא חושבת שהייתי עוברת את אותם דברים. אני לא חושבת שהייתי מגיעה

למקום שאני נמצאת בו היום לולא הצבא.

אל תתגייסו, אבל אם זאת הצבא מלמד אותכם המון. על עצמכם, על אנשים אחרים.

כן, לא הכל ורוד בצבא, לא הכל "תעשו לי", "תקחו לי", "תביאו לי"

מה לעשות, זה צבא.. אבל יש גם המון דברים טובים בצבא.

ועזבו. אני לא אדבר איתכם על זה שגיוס הוא חובה.

אני בטוחה שכולכם יודעים את זה.