ההבדל בין קטנים לגדולים, כמו שאומר השיר, ילדה, הוא בכך שהקטנים רוצים להיות גדולים, ואילו הגדולים חושקים בכל מהותם לשוב אל קטנותם שלהם. יום אחד, כשתגדלי, תביני את זה.
תביני למה הגדולים לא יכולים עוד להבין את הקטנים; תביני, שכל מה שאת, הוא זמני. תמיד. יש בכך אמנם נחמה גדולה, ילדה, אך גם עצב רב. אולי אשכון בתוך אני העתידית, אך בעומק ארגזי הפינגווינים אהיה. אמחק, אשכח מליבי שלי; מחשבותי, הגיגי, שנראים כה חכמים ונכונים עכשיו, יהיו כל כך מטופשים, כמו הגיגי משכבר הימים.
אך ילדותי, ילדותי האמיתית, זו שבה חשבתי באמת, ולא לפי שלל גורמים חיצוניים, נשכחה כבר. נמחקה. יותר לא אוכל לשוב אליה, על כל סבכיה ושבריה האמיתיים, חסרי ההדחקה שנובעת מבחוץ, מבפנים.
לכן, ילדה, כתבי את אשר על ליבך, פשוט כתבי. סיפור בלשים. כי כאשר תגדלי, ותשכחי, יהיו כתבייך דרכך היחידה לשוב אל מחשבותייך; אל עצמך. עצמך של עכשיו, עצמך של פעם, אז.
כתבי, כתבי עכשיו, אל תעזי להשמיד. כתבי, כדי שלא תעלמי מין העולם, כדי ששאיפותייך ואהבותייך לא ידמו.
זו היצירה.
הנצחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
