אז כמו שסיפרנו המשטרה מצאה את האוטו. הם אמרו שגנבו לו את הגלגלים, ושברו את ההצתה. חשבנו... בטח נוותר עליו וזהו, להחזיר אותו למצב נוסע יעלה יותר ממה שעלה לקנות אותו (משהו כמו ארבעת אלפים שקל).

בינתיים התחלנו לחפש מכונית חדשה. ערן רצה מכונית ספורט. כי זה לא יקר כאן. אז חיפשנו, ומצאנו לנו טויוטה סליקה כחולה וחמודה, עם אגזוז כזה שעושה רעש (ממש מהסוג שבדרך כלל גורם לי לפרוץ בנאומי "לעשות חוק נגד זה, לשרוף להם את האוטו, למה אני צריכה לסבול מתהליך ההתבגרות של המחוצ'קנים האלה". כזה. קנינו. דוקא כיף.  

במקביל, ביררנו קצת מחירים של חלקים בשביל האוטו הישן. ממש כשכמעט השתכנענו שזה לא משתלם, ערן מצא באינטרנט איש שמוכר אוטו דומה לשלנו, בפחות משש מאות שקל. ויש לו את כל החלקים שחסרים לנו. מעניין. נכנסנו למכרז (אנחנו מאוד בענייני מכרזים באינטרט לאחרונה), ורכשנו את המציאה. מעשנת ומקרטעת, נסענו בה הביתה. אחרי נסיעה של עשרים דקות, בערך מאתיים מטר לפני הבית העשן הפסיק, וגם האוטו. וזהו. דחפנו עד הבית.

את מה שקרה בסוף השבוע , אפשר לתאר רק בתמונה, אז זה מה שאני אעשה. חברים וארגזי כלים התאספו, הברביקיו חומם, המברגים הושחזו ו... פירקנו את כל האוטו. לא רק הגלגלים, ההצתה והחלון שהיו חסרים לנו באוטו הגנוב. אלא כל האוטו, כל מה שלא דורש ציוד פירוק תעשייתי. הכל פורק. עד שירדה השמש ונהיה לנו חושך. עוברים ושבים עצרו וחייכו (אחרים עצרו ולא חייכו), וכמה אפילו תיארו כל מיני בעיות שיש להם במכוניות שלהם. מוזר, אנחנו בעיקר שברנו והרסנו, מה הביא אותם למסקנה שאנחנו גם יודעים לתקן?

תראו:

הערה: זו לא אני באדום. אני מצלמת.

כאן יש שתי בחורות באדום, שתיהן לא אני. אני מצלמת!

ביום שני הזמנתי אנשים שקוראים להם wrecker ים שיקחו את הגופה.

היה, ואיננו עוד.

והשקט חזר למישן ביי.