אתמול בבוקר, שעבורי זה עדיין נחשב היום בבוקר - אבל לא נתעסק בקטנות - קמתי עם ידיעה (כנראה בגלל החורף שהשתולל בחוץ מהלילה)  שאני צריכה, שאני רוצה מעיל צמר קצר, בצבע ירוק.

או כתום.

אבל עדיף , ירוק.

בצהריים, לאחר שמילאתי את משימתי לשביעות רצוני הלכתי לשוטט מעט בקניון הקרוב לעבודתי ובין לבין, הצצתי לראות האם המעילון מהחלומות מחכה לי שם.

והוא חיכה.

ועוד איך חיכה.

קצר, נשי, צמוד, צמרי.

וירוק.

בהיר וזוהר.

רק המחיר שלו לא היה כל כך זוהר.

והחלטתי להתאפק.

התאפקות היא אלוהית , הזכרתי לעצמי, עוד חודש מכירת סוף עונה, תקני אותו בחצי המחיר.

בערב,  לפני הסרט ועל כוס קפה ב"ארומה", התגאתי בפני הנשיימה על היכולת שבי להתאפק עם החלומות...

בדרך לקולנוע ("המועמד ממנצ'וריה" עם דנזל וושינגטון. הסיפור מסופר קצת מסובך אבל די מותח, מריל סטריפ מעולה ודנזל...אוי דנזל...) עברנו ליד החנות, והוא עמד שם. מחכה לי.

נכנסנו.

מדדתי.

קניתי.

טוב, תמיד ידעתי שאני רכיכה חסרת חוט שידרה , חיננית אך ריקנית כמאמרה של דרלינג...

(וגם קיבלתי 20% הנחה והנשיימה שהדיחה אותי לדבר הקנייה קנתה חולצה ב 50% הנחה, כך שישנן גם נסיבות מקלות...)

(וכן, הפוסט מוקדש לך, קרציה )