לא היה קל לקום היום בבוקר.

לילה קצר של פחות מ 4 שעות שינה, לאחר ערב סוער ומהנה במקום כה טרנדי,  שוצף ונוטף הורמונים צעירים (כן, מותק, את חונה באופן מעורר הערצה ממש, במיוחד הקטע בו השתחלת ברברס אלגנטי בין שתי המכוניות, רק שעדיף גם לכבות את המנוע לפני שיוצאים מהמכונית והולכים לדרכנו...), הביא אותי לידי הרהורי כפירה באשר להליכה לחדר הכושר.

בסופו של דבר, אספתי את עצמי ונגררתי לשם, כשהגשם הזלעפות שהחל לרדת בדיוק כשיצאתי מפתח הבניין לכיוון המכונית, משמש לי כזרז לאימון האירובי בריצה למרחקים קצרים בה פצחתי...

שלוש שעות אחרי, מלאת מרץ ותוססת לאחר מקלחת רותחת, קפה ובורקס מול ישרא, נוסעת ליוֹני, לפגישה של דקות חטופות ומילוי מצברים ומאגרים שהתרוקנו עם חיבוקים, נשיקות ומגע לקראת סוף השבוע ובכלל...

ואחר כך למקום ההוא, שהשקט שבו כאילו מנתק אותו מהעולם שבחוץ, אבל מתוך הפתחים שפעורים בו אפשר לשמוע את הרוח הסוערת והגשם שניתך פה ושם בחוץ...

ועם אותה רוח סוערת ומטלטלת עצים ועמודים, נסעתי הביתה לאחר שעות, רואה את ענני הגשם השחורים באים מהים וחושבת על הגלישה האיטית לתוך השינה שתבוא עוד מעט, ועל כמה שרוצה להיות שם, בזרועותיו...

שבת שלום חברים יקרים, שבת עם ריח של גשם באוויר ואני מחייכת... 

(וההצעה שלך, נשקלת בכובד ראש תוך בחינת כל השיקולים בעד ונגד. תשובה תינתן בהקדם...)