מָמָלִיגַה היה המאכל הקבוע של אבא שלי ביום שישי בצהריים.

אני לא יודעת מה הסיבה המדוייקת, אני משערת שזה בגלל ששניהם עבדו בימי שישי (אז עדיין לא עברו באופן רשמי ואפילו לא רשמי לחמישה ימי עבודה, אז כנראה עדיין עבדו...), בכל אופן, יום שישי בצהריים. ממליגה.

שנים לא הייתי מוכנה לטעום ואפילו הייתי בורחת מהמטבח כשהיתה עומדת ומערבבת בסבלנות את סיר הממליגה, שכן להווי ידוע, ממליגה צריכים לערבב לאט ובסבלנות וגם להזהר מהבועיות שנוטות לפרוץ לכל עבר ולהרבות כוויות קטנות לטבח הבלתי נזהר.

ופעם החלטתי לנסות.

הרבה טעם אין לדבר הזה. לכן , נוהגים לאכול אותו עם תוספות.

אבא שלי אהב לשים גבינה בולגרית, או קצת צהובה. וגם ביצת עין פה ושם.

והוא אהב לאכול אותה גם בלי שום תוספת. plain.

אבל מצד שני, הוא אהב הכל. גם רגל קרושה, כך שאני חושבת שזה מסביר את הדבר...

ואני התחלתי לאכול ממליגה, כשאני מוסיפה לה עוד ועוד תוספות כדי להעלים את הטעם הבסיסי עד שהבנתי שאני אוכלת יותר את התוספות , והפסקתי עם הממליגה.

להמון שנים.

עד ליום חמישי האחרון.

אז , הוזמנתי (ע"י החתולה והשמאלנצ'יק שלה)  והוכנה לי ארוחה שבאה וליטפה את הזכרונות...

את ריח וטעם מרק הצ'ורבה עם כדורי הבשר (chorba cu perisioare) שאמא שלי היתה כובשת כרוב בחבית כדי לעשות לתת לו את הטעם החמוץ של הכרוב הכבוש.

את ריח וטעם הסָרמָלֶה (sarmale) שהיתה מכינה רק בחורף, עומדת אחר הצהריים ועוטפת בשר בעלי אותו כרוב כבוש מהחבית ואחר כך אופה אותו בתנור לאורך ליל השישי ושבת בבוקר, וכשהיינו קמים , היה ריח הסרמלה הנאפה בתנור אופף את הבית  וגורם לנו להסתובב כמסוממים ליד התנור , מקווים שתרשה לנו טעימונת קטנה לפני ארוחת הצהריים, ואמא שלי, שהיתה אמונה על משטר וזמני בישול מדוייקים, היתה עומדת ומגנה בחירוף נפש על כל חתיכת כרוב עוטפת בשר ששחתה שם ברוטב...

וכשכבר היינו מגיעים לשעת הצהריים, וניתן האישור לשלב בין הריח לטעם, היינו מוסיפים על תבשיל הרותח והחמצמץ כף גדושה של שמנת חמוצה והשילוב בין הקור והחום היה עושה נפלאות בפה...

וביום חמישי בערב, קיבלתי הזדמנות זהב לחזור ולחוש את הטעם.

לחזור ולהתעטף בזכרונות.

וגם, אם לא היה ברור לגמרי  מהפוסט, היה טעים ומענג עד מאוד...

תודה.

(ועל חמת גדר ויום האתמול, אכתוב לאחר שאענה על התגובות ואקרא עידכונים. איך אומרים: pleasure before pleasure....)