הפעם השניה היתה שנתיים לאחר מכן.

קיץ 1969, ימי תקופת שלטונו של צ'אושסקו בימיו הטובים יחסית, השנים שבהן הטירוף עדיין לא שלט, כשעוד נחשב יקיר המערב בגלל מדיניותו העצמאית יחסית מול הקרמלין ובהשוואה למדינות אחרות בגוש הקומוניסטי.

הפעם נסענו לבד.

אחותי, בת 5 + ואני בת 9 +.

הורי (שנסעו לטיול הגדול שלהם באירופה) הפקידו אותנו בידי דיילת של אל על, ומה שאני זוכרת מהטיסה הם במיוחד כיסי האוויר שטילטלו את המטוס לכל עבר, ואותי מרגישה שקיצי קרב אבל חוש האחריות מול אחותי הקטנה עוצר בעדי מלהתפלל לסוף קרוב מהיר ואלגנטי...

זה היה קיץ נהדר שאת חלק מחוויותיו כתבתי כאן.

הפעם זה היה אחרת.

הייתי גדולה יותר, וכשאימי רחוקה ממני, גם יותר אסרטיבית ומניפולטיבית כשאני מנצלת את טוב ליבם ואת חוסר יכולתם של סבי וסבתי להתמודד עם ילדה ישראלית בעלת מאפיינים צבריים שחשה את החופש במלוא עוזו.

וכך עשיתי שם, פחות או יותר, ובניגוד מוחלט למה שיכולתי לעשות בבית שלי, כל מה שרציתי...

למשל ללכת לקולנוע שבשכונה כל יום. ולא משנה שראיתי את הסרט יום קודם.

אני רציתי לראות אותו שוב.

וכך הרפטואר שלי כלל ז'אנרים שונים החל מסירטי אלביס פרסלי דרך סרטים ממיטב התוצרת של המדינות השכנות וכלה כמובן בפאר היצירה הקולנועית הרומנית.

או למשל, פרצי יצירתיות במטבח, שלאחריהן המקום נראה כמו שעברה בו סופה או שנעשה בו פוגרום , להבדיל.

או לגלות את הטלווזיה ולרבוץ שעות רבות מולה, כשלא משנה מה מקרינים בה, אם זה נאומים בלתי נגמרים של צ'אושסקו בועידה עממית זאת או אחרת, או מיטב סדרות המערב של סוף שנות השישים (מישהו זוכר את "האסיר" המיתולוגי? ואת "המלאך"?) כשהם מדובבים כמובן לרומנית מדוברת.

העוזרת של סבתא שלי (נמוכה, מכוערת, עצבנית, ונוצריה) לא אהבה אותי.

ואני מצד שני, שנאתי אותה.

בין מילמולי התפילות שנשאה בין ניגוב האבק לשטיפת הרצפה, היא היתה עוקצת אותי (בשקט, בלי שסבתא שלי תרגיש)  במילים ומשפטים ברומנית ואני הייתי מחזירה לה בחדווה בשלל הקללות הערביות שידעתי ושאסור היה לי , באופן מוחלט, להשתמש בהן כמובן בבית...

את שליטתי המוחלטת בילדי השכונה קניתי בזכות מאגר בלתי נדלה של מסטיקי בזוקה ו"עלמה" הפושטיים יותר ושם אפילו חוויתי התאהבות ראשונה  (כן, זה התחיל אצלי כבר  אז) בנער מקומה 9 וגם את הכאב שמתלווה לסיומה...

גם הפעם היה טיול להרים, אלא שהוא היה קצר יותר, ימים ספורים בלבד וללא שום מפגש טראומטי זה או אחר עם חיות יער.

שלוש תמונות במיוחד זכורות לי במיוחד מהביקור ההוא ברומניה.

האחת, הצפייה בנחיתת אפולו 11 על הירח , כשאני לא חושבת שהצלחתי אז, להבין את משמעות וגודל העניין.

השניה, ביקורו של ניקסון,  נשיא ארה"ב בבוקרשט.

הרחובות המצוחצים, הדגלים המתנפנפים בהרחובות, ההתרגשות, שהוכוונה כמובן מלמעלה,  עלתה וגאתה ככל שהביקור הלך והתקרב, המוני האנשים ברחובות מריעים לשיירת המכוניות שעוברת ביעף.

היתה תחושה שהם חלק מהעולם, שבניגוד לארצות אחרות שמעבר למסך הברזל, הם לא מצורעים וכל זאת כמובן, תודות לאבינו האהוב, צ'אושסקו ירום הודו.

והשלישית היא הסיטואציה שהתפתחה כששאלתי את אמא שלי, באמצע היום בנסיעה בחשמלית, בקול רם, ברור וברומנית שוטפת מה זה קומוניזם.

ואמא שלי, שגון עור פניה היה שחום מטבעו, החווירה בבת אחת, וסיננה לי בשקט ובעברית, תוך כדי שהיא זורקת מבטים לכל עבר: תשתקי, אני אסביר לך בארץ. 

ובאותו הרגע הבנתי מה זה קומוניזם.

זאת היתה הפעם האחרונה שנסענו לשם כמשפחה.

גדלתי בבית שלא היתה בו  התרפקות על ארץ המולדת ההיא.

הורי שהצליחו לעלות לארץ לאחר מאבק של מספר שנים על זכותם לעלות לארץ , תוך כדי רדיפה מלמעלה בדרכים שהיו מקובלות על המשטרים הדיקטטורים של שיא תקופת המלחמה הקרה לא הרגישו שום רגשות געגוע וערגה לארץ בה נולדו.

למעט סוגי מאכלים מסויימים, היו מעט מאוד סממנים מזהים בבית והקשר עם רומניה נשמר כל עוד היתה לנו שם משפחה, וכללו ביקורים קצרים ומזדמנים פה ושם, ובעיקר משלוח חבילות מזון, ביגוד וקוסמטיקה (מפאר תוצרת שוק הכרמל) שע"י מכירתם הם יכלו להתקיים בכבוד רב יותר מהפנסיות שקיבלו עם פרישתם מעבודתם.

כשסבי וסבתי נפטרו ואחות אבי עלתה באמצע שנות ה 80 לארץ, כאילו ירד המסך מבחינתם על המקום ההוא וגם נפילתו של צ'אושסקו לא העיר באימי (אבי כבר נפטר) שום רצון וזיקה לחזור , לבקר, להזכר.

הם לא התכחשו לעברם, ומצד שני, לא ניתלו בנוסטלגיות מזוייפות מסוג זה או אחר.

וכך גם אני.

אבל הזכרונות נשארו בתוכי תמיד.

הרגשתי שעברתי חוויות שהיו לי מיוחדות ותמיד ידעתי שיבוא יום, ואני אחזור לשם.

לשכונה של הסבים , לרחוב (שאת שמו אני זוכרת בדיוק מוחלט עד היום) ואולי גם להרים...

ופתאום ניתנה לי ההזדמנות.

ולא רק הנסיעה עצמה אלא בתקופה מיוחדת , לחוויה מיוחדת.

ראש השנה האזרחית במלון קטן ומשפחתי בלב הרי הקרפטים המושלגים,.

ומכיוון שמסיבות הקשורות בעבודתו , ג. לא יכול לבוא , אני מצטרפת, לבדי, לפוסיקט, שמאלנצ'יק וג'וניור.

ולפי סיפוריהם, הבנתי שזאת הולכת להיות חוויה שתזכר להרבה זמן.

נוסעת היום בערב , חוזרת ביום שני, ובין לבין, אכתוב חוויות שישארו איתי לפחות לאותו הזמן שנשארו החוויות והזכרונות הקודמים...

והפעם יהיו גם תמונות.

סוף שבוע טוב חברים יקרים, נתראה בצידה השני של תחילת השנה האזרחית החדשה