הרומנים מעשנים כמו קטרים.

בשום מקום, למעט שדה התעופה, לא מצאנו  הפרדה בין מעשנים לבין לא מעשנים.

פרסומות לסגריות זועקות במודעות גדולות ברחובות הערים וגם על הכבישים, במקומות הנדחים ביותר. אמנם, בקצה הפרסומת מופיעה ההאזהרה הבריאותית (ואפילו באותיות די גדולות וברורות) , אבל בכל זאת, זאת מדינה מעשנת. אין ספק.

לאחר שנים של דיאטה כפויה מטעם השלטון (שנות השמונים: לא היה מה לאכול, לכן צ'אושסקו החליט שהרומנים שמנים מדי והורדה הוראה מלמעלה, כולל שטיפת מוח בכל אמצעי התקשורת, על הורדה דראסטית בכמות הקלוריות לאדם - סיפור אמיתי לגמרי) אין כמעט ברומניה משהו שקשור לדיאטה.

יש דיאט קולה, וזהו.

את המשקאות החמים מגישים רק עם סוכר ואם מישהו מתעקש (בטח הוא תייר) נותנים לו את קופסא היחידה עם הסוכרזית שעוברת בין הדורשים אותה.

ליוגורט הלבן, החמוץ, יש 4.5% שומן ולחלב 10% מה שהופך אותם לטעימים עד כדי שחיתות אבל סכנה לכל מי שחושב אפילו לשמור על הגזרה שם...

הפרחת זיקוקי די נור היא סוג של תחביב לאומי בתקופת החגים וראש השנה (ואולי בכלל).

את הזיקוקים אפשר לרכוש בכל דוכן מהדוכנים העמוסים לעייפה במגוון עצום ובלתי יאמן לעיתים של סחורה מתפוצצת בשלל צבעים וצורות.

ואין הכוונה לאותם זיקוקים ששמים על עוגת יום הולדת והם זוהרים באש קרה.

מיטב אבקת השריפה הצבעונית תוצרת סין , בשלל שמות והגדרות, כשה"קטיושה" היתה חביבה עלי ביותר, וחשבתי לי שאולי כדאי לעדכן אותם, שמה שהולך היום זה ה"קסאם"...

הכיכר המרכזית של ברשוב, בצהרי ערב ראש השנה נשמעה כשדה קרב בשיא הלחימה, או לחילופין, כתחנת אוטובוסים שלמה המתפוצצת לאיטה (טוב, כל אחד והדימויים שהוא מביא מהבית...) כשבני נוער בעיקר, עמדו מסביב לדוכנים ובדקו את הסחורה...

ואל דאגה, גם אנחנו חזרנו למלון עם שקית מלאה בכל טוב צבעוני ומשובב נפש...

ליטוף טלה קטן וצמרי (ובהחלט מתוק), בערב ראש השנה, תוך כדי מילמול ברכה מסתורית מפי הצועני שמחזיק אותו (ותמורת תשלום נדיב כמובן ), אמור להבטיח כנראה שהשנה החדשה תהייה טובה , אחרת קשה להסביר את גדודי הצוענים אוחזי הטלאים בזרועותיהם (טוב, הגזמתי קצת, רק שלושה...  ) שמשוטטים במדרחוב של ברשוב ומציעים את ברכתם לכל דכפין...

ואם בצוענים עסקינן, אז ישנו גם הפאן הפחות נעים.

ואנחנו נתקלנו בו, בצורתו הכואבת, בשלושה ילדים קטנים, בני פחות מ 10 שנים להערכתי, שעמדו בשעת לילה קפואה (עשר וחצי בלילה, 0 מעלות בחוץ) מחוץ לפאב בבוקרשט רדפו אחרי אנשים וביקשו, דרשו , כסף.

זה היה קורע לב, ולצערי זה לא מראה נדיר.

כבר ידוע שיזמים ישראלים מצאו ברומניה כר נרחב לפיתוח יוזמות כלכליות, וכך אפשר למצוא שמשיה של "פריגת" באמצע כפר נידח בהרים, שלט ענק של "עלית" בכיכר המרכזית של בוקרשט, וחנות של "סבון של פעם" בקניון קטן אך יוקרתי בכיכר המרכזית של ברשוב.

ואני, בכל פעם שנתקלתי במקום הכי פחות הגיוני בתזכורת מהבית, חייכתי...

שלא לדבר כמובן על ברית הערים התאומות בין גבעתיים ובין העיר הקטנה (והמכוערת בלשון המעטה) sfintu giorge בלב הרי מרכז רומניה.

כשאנחנו תקועים בפקק בארץ, אנחנו מקבלים את הסעיף מאלו שעוקפים אותו על השוליים.

ברומניה זה פשוט הרבה יותר.

כביש דו מסלולי.

פקק ארוך ומזדחל  של סוף סופ"ש של חג.

מצד אחד תהום.

אז עוקפים את הפקק על המסלול הנגדי.

ואם באה מכונית ממול?

גי'זס קרייסט, אללה הוא אכבר, אלוהים גדול, בודהא רחום ויהיה בסדר.

וברגע האחרון ממש, הם משתחלים בחזרה לתוך הפקק כאילו כלום לא קרה , ורק דפיקות הלב שלנו והקללות שהטיח בהם שמאלנצ'יק  היו ההוכחה שכפסע היה ביננו לבין תאונת שרשרת מרובת מכוניות...

וכמה מילים אישיות.

תארתי לעצמי שכך יהיה, אבל היה מדהים לראות עד כמה מהר השפה חזרה ועלתה בי, כשכל פעם נוספות עוד ועוד מילים לאוצר המילים, הדי עלוב שלי, ולא רק זאת אלא שמהר מאד התרגלתי גם לאופן הפניה ברומנית, שבדומה לצרפתית, הוא בגוף שני או שלישי רבים.

זה בא לי בטבעיות.

ומתחבר כנראה לעובדה, שלא הרגשתי שם , אפילו לרגע אחד, זרוּת.

אפילו ביום הראשון, כשישבתי לבדי בלובי המלא בזוגות ומשפחות, וחיכיתי למשפחת פוסיקט שסוף סוף יתעוררו משנתם (ושינה הוא אחד התחביבים הרצינים שלהם, אין ספק...), תחושת הזרות  שהיתה בי בתחילה, הלכה והתפוגגה ככל שעבר הזמן.

רומניה אינה ארץ מולדתי ואני לא מרגישה שיש לי שורשים שם.

אבל משהו מחבר אותי למקום, אפילו הוא אולי רחוק וערטילאי, ואולי בשקט של הנסיעה הלילית מסיניה (sinaya) לכיוון בוקרשט, כשלאורך כל הדרך זוהרים מולי שלטי הדרך

ploiesti (העיר שממנה באה סבתא , אמא של אמא)

bucuresti

ופתאום הגוש הזה בגרון, ודמעות שפרצו וירדו להן בדממה בחושך, ידעתי שיש במקום ההוא משהו שמקרב אותי, בדרך לא ברורה, לאלו שלא נמצאים כאן יותר...

(הבית של סבא וסבתא שלי בבוקרשט)

לנסוע עם חברים או אפילו בני משפחה לחו"ל יכול להיות חוויה מתישה עד כדי כך שלאחריה לא רוצים לראות יותר את האנשים איתם בילינו יחד ימים שלמים .

השהייה הקרובה והצפופה בתוך סיר הלחץ של מקום זר, של מחוייבות להיות יחד עלולה לסיים את הטיול כשכולם אוחזים זה בגרונו של האחר וכך גם לסיים את הקשר.

לא פשוט לדעת, וליישם,  את אותו שביל זהב שבין היחד ובין היכולת גם להפרד ולתת מרווח נשימה ומרחב אישי פה ושם.

אנחנו כנראה הצלחנו , כי משום מה, פוסיקט מתעקשת לפגוש אותי לארוחת בוקר ביום שישי הקרוב...

וזאת הדרך שלי, לומר לה , לשמאלנצ'יק וגם לג'וניור (המקסים) , תודה רבה על סוף שבוע שהחוויות שעברתי בו, יחדיו ולבד, ישארו איתי ובתוכי כנראה לתמיד...

וזה, בשבילכם

(לא, אלו לא דובים בתחפושת, אלו פמה ופוסיקט מחבקות עץ...)

 La  Revedere (להת').