מתוך הפחד הגדול שלי שאמצא את עצמי יושבת  בפיז'מה, יום אחר יום, מול המחשב בוהה שעות בישרא ולא מוצאת את הכוח והדרייב לקום ממנו, אני ממלאה ,בקדחתנות  ועד אפס מקום,  את הימים שהפכו פתאום לפנויים.

הגעתי למצב שכשאשר מבקשים ממני לפגישה , אני צריכה ללכת שבועיים קדימה למצוא יום זה או אחר.

וכך , דווקא כשזמני לכאורה  בידי, אני מוצאת שיש לי פחות זמן לשבת מול המחשב, לבקר אצל חברים טובים, וותיקים או חדשים, ויסורי המצפון הפולניים (רומניים) עושים בי שמות (וכן, זאת התנצלות ).

ואם חס ושלום, נוצר לי פה ושם חור של חצי יום ריק יחסית, כמו ביום ראשון למשל, אני דואגת למלא אותו במספיק תחושות של חוסר תועלת, תחושת useless עמוקה שלא מאפשרת לי להינות משום דבר שאעשה באותו הזמן, ולא משנה מה הוא.

וכך , כשאני נעה בין ריצה מסחררת בחוץ לבין רגשות אשם על בטלה בבית, עברו עלי השבועיים הראשונים של מה שנתתי לו  שם יפה ופוליטיקלי קורקט, והוא חופשת האבטלה שלי.

ובין לבין היה לי שבוע של קסם עם המשך.

ראיון עבודה אחד שלא יצא ממנו שום דבר קונקרטי, אבל עבורי הוא היה פתיחה טובה מאוד לראות איך אני  מביאה את עצמי היום מול אנשים בסיטואציה שבה אני צריכה למכור את עצמי.

אפשרות לעשות משהו דומה למשהו שעשיתי בעבר אבל עם טוויסט (כן, אני יודעת שאני נשמעת כמו חידת הגיו ןגרועה,  אבל דברים עוד יוסברו בזמנם שלהם).

קחי את זה כמו חופשת לידה אבל בלי הלידה , אמרה לי דרלינג בימים שלפני.

ואני, אני עדיין לא יכולה להשתחרר מהתחושה שעוד רגע ומישהו (אבא שלי?)  יתפוס אותי , ינזוף בי  עמוקות ויעמיד אותי בפינה עם הפנים לקיר על בטלה פושעת...

חודש מרץ הגיע חברים יקרים, והאור בחוץ הולך ומתחזק ...