משונים הדברים שאנחנו סוחבים איתנו לאורך שנים וההשפעה שלהם, לעיתים, על היום יום.

כמעט שבוע כואב לי הגרון.

לא משהו רציני.

לפחות לא היה כך כשהחל.

מיד ביטלתי כל אפשרות לדלקת (בלי שום קשר לעובדה שדלקות גרון הן שכיחות אצלי ,  עקב משכנו בגרוני של החיידק הידוע בשמו הרפואי: סטרפטוקוקוס המוליטיס, ובשמו הידוע יותר: החיידק הטורף) וטיפלתי בדבר ע"י מציצות נמרצות של טבליות סטרפסילס.

לא עזר .

להפך.

התגבר.

אתמול נשברתי, על הבוקר הייתי אצל הרופא.

יש לך המון מוגלה , פסק הדוקטור תוך שניה מהצצה למעמקי גרוני המודלק.

ברור. לרגע לא חשבתי אחרת.

אז למה לא פטרתי את עצמי מהעינוי כבר לפני מספר ימים?

שאלה מצויינת שהתשובה (המצויינת לא פחות) תגיע בפוסט אחר , מפאת היותי קצרה בזמן עכשיו.

פמה, אמרתי לעצמי אתמול בערב והיום בבוקר, את לא יכולה לצאת לטיול עם נעלי עקב מחודדות שפיץ.

אפילו שאתן לא מתכננות לטפס על הרים ולרדת בעמקים.

בכל זאת.

שימי נעלי ספורט.

עד גיל 29 רוב הגרדרובה שלי כללה מכנסי ג'ינס, חולצות טריקו ונעלי ספורט.

כל הזמן כמעט.

עם הזמן , צוק העיתים של מקומות עבודה שהייתי צריכה לבוא בקוד לבוש מסויים ושינויים מסויימים שחלו בתוכי, שיניתי לגמרי את המלתחה והיום, המחשבה ללכת עם נעלי ספורט במקום שהוא לא חדר הכושר מעוררת בי חלחלה.

שלא לדבר על להסתובב עם בגדי ספורט שהם כה טרנדיים היום.

מצאתי את עצמי עומדת דקות ארוכות מול הארון,  ומתלבטת כהמלט בשעתו , ובאופן גורלי לא פחות:

בגדי ספורט + נעלי ספורט לטיול או גי'נס + עקבים (נמוכים, אבל בכל זאת...)

לאחר התלבטות עמוקה תוך שיקלול כל האפשרויות וביטולן אחת לאחת הגעתי לפשרה הבאה:

ג'ינס + טריקו + נעלי ספורט (כן, כן...)

וכך נפסלה האפשרות שתמונות יצולמו בטיול הזה...

והחלק הזה של הפוסט הוא תחת הקטגוריה שדרלינג המציאה: חיננית אך ריקנית

נוסעת לראות את מרבדי הכלניות בדרום.

אני עוד אחזור...