| 9/2003
 הנה זה בא...
לפני שנה בדיוק פתחתי בלוג וכתבתי בו את הפוסט הזה (בבלוג הישן)...
היום , בדיוק שנה לאחר מכן ו 522 פוסטים שנכתבו ופורסמו אני כותבת ושוב מנסה לסכם משהו... לא ברור לי למה ומדוע, אבל אם לא אסכם/ אציין הרי לא אהיה פמה...
בלוג "ציחצוח שיניים" למהדרין מן המהדרין, לא רואה מטר ממולי, עסוקה בעצמי בלי הפסקה...טוב, עופרניקוס מוציא אותי מזה לעיתים... ;-)
כתבתי בעבר על הכניסה לישרא, על החשיבות שלו עבורי, על תהליך הכתיבה, על האנשים כאן, חשיבותם עבורי והפיכת חלקם מווירטואלי לחי מאוד ועל כך שזה לא מפריע לי להמשיך ולכתוב על כל מה שעולה ברוחי...
מאז הפוסט הראשון עברו המון מים בירדן (היתה שנה גשומה למהדרין) והרבה יותר דברים עלי...
אני יודעת שאני לא האדם שכתב את אותו הפוסט וכשאני נכנסת פנימה לבלוגים, ועכשיו אני יכולה לעשות את זה בלי לקבל את צביטת הכאב של התזכורת, אני יכולה לראות את ההתפתחות שעברתי בשנה הזאת...
הצורך (האובססיבי לעיתים) לתעד ולכתוב כל מה שעובר עלי, כל מחשבה או חוויה והתנסות שאני עוברת (טוב, לא כל אחת...) הוא כנראה חלק המעניין התראפויטי שיש לכתיבה בכלל , ולכתיבה בישרא בפרט, עבורי...
כבר הודיתי בעבר ומודה שוב.
התגובות והאנשים שמאחוריהן חשובות לי...
בתחילת הכתיבה שלי הדינמיקה לא כל כך היתה ברורה לי, וחוסר האמון שמה שאני כותבת מעניין מישהו בכלל, עד שבכלל לא טרחתי להגיב לתגובה הראשונה (רוגטקה יקירי, זה היית אתה...מתנצלת על ההתעלמות אז...) אבל מהר מאוד למדתי את היכולת של האנשים במקום, ולא משנה עצם הווירטואליות שלהם, להיות לי לעזר, לתמיכה, לעידוד, לחיזוק ולתת לי גם נקודות מבט אחרות, לשאול אותי שאלות נוקבות וקשות והכי חשוב, לחבק ולאהוב...
ולזה אני לעולם לא מתייחסת כאל דבר מובן מאליו...
דברים שעושים לי טוב אני אוהבת להתחלק בהם, ועם הזמן, ככל שנחשפתי יותר לאנשים בחיי הלא וורטואליים , הכנסתי לכאן מספר חברות שחלקן כותב כאן ומרגיש שהמקום הפך לחלק ממנו: קוקסטה, צמח בר וגחלילית זה מקרוב באה...
עברתי כאן לא מעט דברים אבל הימים בהם השרת של ישרא נפל וכל קיומו של האתר עמד בסכנה, היו מהקשים ביותר...
אחוזי קריז של ריחוק ממקום ההתמכרות, הסתובבנו כסהרורים והלומי חסך תגובות, באותם הימים שבהם יריב עמל קשות על העברת החומר לשרת החדש וכשפתח אותו לנו, לאנשי הפרו, מגורדי הידיים עד זוב דם, נשמעה אנחת הרווחה שלנו בכל רחבי הרשת....
וזה המקום מבחינתי להודות לך יריב, על מה שאתה עושה כאן, על הבייבי שאתה דואג לו שיגדל אבל מלטף אותו כל הזמן ומזכיר לו שיש אבא ושהוא לא יאבד בתוך הרשת הגדולה והעצומה שם בחוץ...
וכמובן לאמי שעל הפורום ולזאת עם התלתלים (פרטית נדמה לי) שדואגת לסקר השבועי, הסוררת שמוסיפה אייקונים כשמתחננים לה יפה, ואם שכחתי מישהו שעוזר במלאכת שמירת האתר ותחזוקו, אני מתנצלת כאן מראש...
ואם בתודות עסקינן, אז אולי זה המקום להסביר מדוע אני לא מלנקקת...
לא מגאווה והתנשאות. להפך...
הבלוג שלי הוא מאוד ענייני...
הוא עוסק בי, סוג של טיפול פסיכולוגי עצמאי שאני עורכת לעצמי כל השנה האחרונה (ולא רואה אותו מסתיים בעתיד הקרוב לעין...), וככזה גם הרשימות בצד, מאוד ספרטניות וקשורות לדברים שחשובים לי להבנת הכתוב בבלוג ולי עצמי...
אין תמונות, אין שירים, אין לינקים לאתרים מעניינים, אין לינקוקים לבלוגים שאני קוראת...
כמו שכבר ציינתי, בתחילה לא שמתי לב לעניין הלינקים אחד לשני, עברו חדשים ופתאום ראיתי את שמי מופיע בצידי בלוגים שונים עם הפניה לבלוג שלי...וכל פעם זה עשה לי מאוד נעים בלב...
מצד שני, אני קוראת עוד ועוד בלוגים (כן, אני יודעת, אין לי חיים  ) ואם הייתי רושמת ומלנקקת בצד את כל אלה שאני קוראת, הרי לא היה לי מקום לשום דבר נוסף...ותמיד היה החשש שפיספסתי מישהו והוא יעלב (ובזה באמת קשה לי לעמוד...).
כולם היו בני.
את כולם אני נוצרת בליבי וברשימת המנויים הארוכה שלי...
אני מודה לכל אחד שחושב שאני מספיק מעניינת כדי לקרוא אותי ולהוסיף אותי לרשימתו בצד, אני מצידי, מבטיחה תמיד לבקר, לקרוא ולעיתים גם להגיב....
ישרא עבר תהפוכות רבות בשנה הזאת, אנשים חדשים באו, וותיקים הלכו מסיבות שונות, אבל עבורי הוא עדיין סוג של בית, מקום מפלט , sanctuary בו אמצע מרגוע לנפש, אפגוש אנשים חדשים וחברים וותיקים ואיתו אדע שבמובן מסויים, אני לא לבד...
תודה.
פמה
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
