| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 9/2003
 זה לא תירוץ...
לפעמים להגיד לעצמך שאת כל כך בתוך הסערות שאת עוברת עד שאת לא מסוגלת לראות מה שקורה מתחת לאף שלך, זה לא תירוץ מספיק טוב...
זו בריחה.
יש לך מושג מאוד ברור איך את רואה קשר בין אנשים, קשר חזק, הדוק, חברות של אמת.
חברות שנמצאת שם כשלצד השני טוב, ומתחלקת איתו בטוב הזה אבל , בראש ובראשונה, נמצאת שם כשרע.
כשנמצאים ממש למטה, כשכואבים עד כדי כך שבאות מחשבות קשות ומפחידות. כשלא רואים אור במרחק ויש תחושה שהקירות סוגרים עליך, כשלא מצליחים לחוש שום דבר מאשר כאב שחופר בתוכך ואת מדממת לתוך לתוך הוורידים שלך...
ולא משנה שכשכואב מעדיפים להשאר לבד, להתכנס בתוך עצמך, לא משנה שלא רוצים להראות את הכאב לאנשים ויכולים רק לכתוב עליו, לנסות לפרק אותו לגורמים פחות כואבים...
רגישות.
תשומת לב לדברים הקטנים. לניואנסים.
איכפתיות.
לתת את המרחב ולהיות שם איתה בעת ובעונה אחת.
למישהי היה רע. רע מאוד. אני חשתי בזה אבל לא הייתי שם איתה...
ולא משנה מה הסיבה שלא הייתי...
לא הייתי.
נקודה נוספת למחשבה ובחינה ביני ובין עצמי...
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
