כשהתחלתי לכתוב כאן בתחילה, היתה מין תחושת שחרור  שדמתה במידה מסויימת לתחושת השחרור שיש לילד קטן לומר את כל המילים "האסורות" בבת אחת ובשטף בלי שמישהו יפריע לו או ינזוף בו.

יכולתי לכתוב את הסוד הגדול שעטף את חיי באותה התקופה ובעצם ממשיך לו עד היום הזה.

יכולתי לפרוק את העוצמות של התחושות והרגשות שחלפו בי תוך כדי התהליך שהתחיל וזרק אותי למקומות שלא הייתי בהם עד כה.

יכולתי לכתוב ולא לפחד.

ממה יגידו.

איך יראו אותי.

אפילו אם ישפטו אותי.

כי הרי אף אחד לא מכיר אותי.

ואז הכנסתי לכאן חברה.

אפילו לא חשבתי על המשמעות של הדבר כי זה היה לאחר שהכנסתי אותה לסוד חיי ומבחינתי זה היה רק לשתף אותה במקום טוב שמצאתי.

שלושה חודשים לאחר שהתחלתי לכתוב כאן פגשתי את הבלוגרית הראשונה (כן, כן, זאת את! ובלי שיניים!!).

אני מנסה לשחזר אם היו לי חששות מעצם הפגישה איתה (פגישות מהאינטרנט, לכי תדעי, אולי היא סוטה מסוכנת בתחפושת של פרח עדין...) וחששות על יכולת הכתיבה שלי כאן לאחר הפגישה איתה.

על צנזורה אפשרית , פנימית ותת הכרתית בכתיבה עצמה.

ואני לא זוכרת.

היה לי ברור שמבחינתי אין שינוי בכתיבה ואם ניגזר עלי לבחור בין הכתיבה המשוחררת לגמרי כאן ובין פגישה עם בלוגרים שעלולה לגרוע ממנה, הייתי בוחרת כנראה, בכתיבה.

הפגישה היתה טובה מאוד.

כל כך טובה, ששבוע לאחר מכן פגשנו, שתינו את הבלוגרית שהבריזה לנו בפגישה הראשונה (הברזה ראשונה, סימן לבאות...).

ופתאום זה התגלגל.

כמו כדור שלג שאוסף במרוצתו עוד ועוד חברים בגילאים , מקומות ואופי שונים לעיתים לגמרי.

והכתיבה.

נשארה מבחינתי אותו הדבר.

ההפרדה היא מוחלטת.

יכול להיות שדווקא בגלל שהחברים  מכאן מכירים כבר את סיפורי אין לי בעיה להמשיך ולכתוב, מבחינתי, באותה הפתיחות שאני כותבת מאז ומתמיד.

ואפשר שאני כבר נעה בקלות רבה כל כך בין העולמות , כשכל אחד תחום  בנישה שלו אצלי () שאני עושה את ההפרדה בין החיים לבין הכתיבה באופן אוטומטי.

כל זאת בהכרה. במודע.

ומה קורה בתת מודע?

אין לי ממש מושג, אני רק יודעת שבשלושת החודשים האחרונים, חרות הכתיבה שלי עלולה היתה למצוא את עצמה במבחן מהסיבה הפשוטה שהוא קורא כאן. נמצא כאן.

ובעצם, בא מכאן.

(ומי זה "הוא" , עוד יכתב...)

אז איך אפשר באמת לכתוב אמיתי, פתוח וכנה בלי צנזורה פנימית?

אני רוצה להאמין שאני יכולה.

שכאשר אני יושבת מול מסך העריכה הלבן, והדגדוג בקצות אצבעותי עולה לרמה בלתי נסבלת, אני כותבת את הדברים בדיוק כפי שאני  מרגישה אותם, זקוקה לפרוק אותם, בלי לחשוב על הפנים המוכרות לי שקוראות אותי כאן.

וכך מרגישים גם אלו שקוראים אותי.

ואני רוצה להאמין, שאני מצליחה.

וברגע שכנראה ארגיש שכבר לא, לא אוכל להמשיך...

וזאת היתה התשובה שלי להנחתה שלה.

***************************

הפוסט הזה נכתב לפני חודש אבל בגלל ארועים ודברים דחופים יותר שהיה לי צורך לכתוב עליהם, הוא חיכה בטיוטות.

התגובה של optisad לפוסט של אתמול, העלתה אותו לאוויר העולם.