לא רק באוכל שהמקום ההוא (דיקסי) מנפיק באותה הרמה המצויינת כבר שנים רבות כל כך (במושגים תל אביביים לפחות) אלא בקירבה של האנשים שאיתם ישבתי לאורך הערב ורק הידיעה שהרכבת האחרונה עומדת לצאת אוטוטו מהתחנה הכריחה אותי לצאת לפני שרוויתי מהמפגש.

מפליא אותי בכל פעם מחדש לראות עד כמה אנשים מוכנים להתאמץ, לנסוע מרחקים בסוף יום עבודה מתיש,  כדי לפגוש אנשים אחרים שיש להם חיבור איתם.

ולא משנה הדבר אם הם מכירים מפגישות פנים אל פנים או רק מתוך קריאה אחד בכתביו של האחר.

הערב הזה קרה בגלל התערבות שהיתה ביני לבין צמח בר.

אני כבר לא זוכרת בדיוק על מה (משהו עם מייל וזמן תגובה אליו) וגם לא זוכרת איך, אבל יצא שניצחתי.

והפרס היה אמור להיות ארוחה בדיקסי, או לייתר דיוק "פמה אוכלת סופלה שוקולד ומשמיעה קולות שמקומם אינו במסעדה מכובדת".

מן הון להון ובשמחה הכללית הצטרפו עוד אנשים, מקרוב ומרחוק , וכאלה שגם מרחוק מאוד, מעבר לימים ויבשות.

האוכל זרם, השתיה (מים) נמזגה שוב ושוב, והשיחה קלחה למחוזות שהמלצר שעמד מעלינו לא ישכח אותם כנראה עוד זמן רב.

ובתוך כל הצחוק והשיחה התפספסה הסיבה המקורית שבה התכנסנו כולנו, ולא כי הסופלה לא היה טעים חלילה, אלא כי פשוט, לכי תוציאי קולות בזמן שכולם פוערים עיניים ומסתכלים בציפיה לתוך פיך...

אבל לא נורא, בשביל זה המציאו את ה"ביקור החוזר" במסעדה...

ועם כל השמחה והצהלה, מישהי היתה חסרה.

מאוד.

ודווקא היא היתה שם מההתחלה.

צמח בר נאלצה לוותר על המפגש ולהיות ליד אביה על ערש דווי, אולי בשעות האחרונות של חייו, כפי שאמרה לי תוך כדי כתיבת הפוסט הזה.

תתחילי עם הטלפונים, אמרה מזכירה לי את בקשתה שאתקשר לאנשים ליידע אותם.

עוד מעט אמרתי, עוד מעט.

כאילו על ידי כך, מותחת את שארית חייו.

עצב ושמחה, מלאות וריקנות, מלא וחסר, שלם וחצוי.