יש משהו הופך קרביים ומכמיר לב במשפט הזה, שמופיע על דלת עלובה למראה, ליד עגלה מלאה בספרים משומשים, באחד הרחובות של נווה צדק.

ויש המשך, מכמיר לב וצובט לא פחות:

"כאן מוציאים כתמי בושה.

מטשטשים סימני דמעות.

כאן מתקינים עדשות הדוחות מראות קשים.

כאן גם מאחים שמלות כלה קרועות

ומאחים חלומות מנופצים"

משפטים של חום.

חמלה

ואהבת אדם באשר הוא אדם.

ונוסף על ההנאה מהשיטוט ברחבות הקטנים והבתים המשופצים (וגם אלו שעדיין לא) בפנינה שנקראת נווה צדק, בהדרכת נסיכתה של החתולה, הסיור הזה היה עבורי גם הסתכלות אנתרופולוגית מסויימת על יחסים בין אישה צעירה לאימה.

מעבר לצחוקים, לשיחות הקטנות והאינטימיות, לתחושה של חברות עמוקה שיש בין שתיהן (עד כדי כך ששאלתי אותן אם כך זה תמיד או שהן עושות לי הצגת תכלית  - והן לא ), היתה בי תחושה של געגוע.

למשהו שכמוהו לא היה לי כבת.

ולא יהיה לי כאם.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של עדשות שקופות המעבירות מראות של יופי וצבע, וכנפי מלאכים לבנים ושלמים...