(אלו למעשה שני פוסטים במקום אחד, עם קשר הדוק בינהם...)

כועסת.

כועסת עליו...

מאוכזבת...מרגישה כישלון...

כועסת...

לא הצלחתי להרגיש שום דבר...נכנסתי ללופ הידוע שלי, שאני רואה אותו כסוג של הגנה , דווקא בגלל שחשבתי שככל שיום הגיוס יתקרב, אני אהיה יותר ויותר כעלה נידף ולא כך היה...

ע. המטפל רצה לבדוק אם יש אפשרות אחרת, סיבות אחרות להתנתקות שלי מג. הבכור, להתנתקות שלי מהארוע המשמעותי ביותר שקורה לו, לנו כמשפחה היום...

ולא היה קל להעלות את זה...

ההתנתקות של ג. הבכור ממני, מהאדם שהיה הכי חשוב לו בשנים הראשונות של חייו, עד לאמצע גיל ההתבגרות, בשנים שבהם היינו לבד הוא ואני, והוא היה סוג של יד ימין שלי, שידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, על הבגרות שלו, על חוש האחריות שלו, מגיל מאוד צעיר...

על הקשר ההדוק שהיה לנו, של שיחות, של התרפקות והתפנקות על אמא...של איכפתיות...

ואז, לפתע, ככל שהתקדם לתוך גיל ההתבגרות, הוא התנתק מאתנו, התנתק ממני...

הפך ליותר ויותר מופנם , מרוכז בעצמו ובחייו, אגואיזם טהור לעיתים, לא מדבר הרבה, לא מספר הרבה, כששאלנו, שאלתי, ענה לעיתים ממש בנביחות, בפנים זעופות...

הרבה זמן אי אפשר היה ממש לדבר איתו , על שום דבר...

וכל הזמן הזה, הוא ממשיך להיות תלמיד מצטיין, מקובל ואהוד ומוקף בחברים שחלקם הולכים איתו מהגן...

אבל עם כל זאת, כשהיתה לו בעיה, כשרצה הוא לשוחח איתנו, איתי, הוא מצא את הדרך, מצא את המילים לשאול את השאלות, להתייעץ, לשוחח, ואז היה צץ ועולה שוב הקשר המיוחד שהיה לנו, לו ולי מעצם היות לנו אחד את השני...

לא נלחמתי בו.

ביום יום , לא התעקשתי יותר מהרגיל...לעיתים ממש נתתי לו "ללכת" , נתנו לו את המרחב שלו...שדרש אותו מאיתנו...היו פעמים שביקשתי, היו פעמים שדרשתי ועמדתי על כך, אבל  השתדלתי להבין, לזכור את הגיל הלא פשוט הזה (שבמידה מסויימת אני חווה אותו שוב...).

אבל חלק גדול מהזמן התהלכתי עם תחושה קשה של כישלון, שלי, של אכזבה, משהו שהתפספס ביננו, בינו לביני ובינו לבין שאר המשפחה, של משהו שאבד אולי לבלי שוב...

ובצורה חבויה, עלה וגדל בי גם הכעס. עליו...

והכעס הזה לא נתן לי לחוות את ההתרגשות, את הכאב, את הצער, הפחד על גיוסו...הכעס הזה, יחד עם החרדות שחבויים בתוכי מנעו ממני את היכולת לשתף את ג. בעלי בתחושות שלי, כי איך אני יכולה לכעוס על הבן יקיר לי הבכור, שמתגייס בעוד ימים ? איך אני יכולה לומר את זה בקול רם? הרי אני לעצמי לא יכולתי להודות בזה...

אז לא הרגשתי דבר...

והיום בפגישה אצל ע. באותו שטח נייטרלי שבו אפשר לומר הכל, או כמעט הכל, זה יצא ופרץ ממני...

עם הרבה בכי...

וככל שדיברתי על זה, ועל העבר ומה היה ומה השתנה ביננו ועד כמה זה כואב לי , הרגשתי שאני מתנקה מבפנים...מתנקה מהכעס ומתפנה לי מקום לתחושות האחרות...ויכולה לשתף...

וכשחזרתי הביתה, עצרתי בקניון ליד הבית, ויכולתי  סוף סוף לקנות  את הדברים לתיבת ההפתעות שהכנתי לו ליום הגיוס, שימצא אותה בבסיס (רעיון מצויין של התל אביבית היקרה), וכשהמוכר בחנות נתן לי במתנה את מחזיק המפתחות עם ספר תהילים שאשים לו בתיבה, עמדו לי דמעות בעיניים...

הייתי צריכה להוציא את זה מתוכי, כדי שאוכל לכתוב לו, לי, את הפוסט של מחר...