לפעמים, ככל שמתקרב סוף השבוע, ובמיוחד ביום חמישי, הוא מקבל צורה של חומה גבוה ובצורה...

משהו גדול, עצום ובלתי עביר, בנוי מלבני בזלת חומות/שחורות, כמו הבונקרים המפוזרים ברמת הגולן...

והעמידה מול החומה הזאת, ככל שיום העבודה ביום חמישי מתקדם אל סיומו, היא קשה, מפחידה, מאויימת, מחניקה...

לעיתים החומה קלילה יותר, ובין הלבנים יש פתחים שאפשר לראות מה קורה בצד השני...ואז המועקה, תחושת האיום והקושי, כמעט ואינם קיימים...

משהו שתלוי במצב הרוח, ב state of mindאני מגיעה את סוף השבוע...

אבל החומה תמיד שם...

ואתמול חשבתי לעצמי, איך אני יכולה להתמודד איתה,  להפוך אותה ליותר עבירה  ופחות מפחידה ומאיימת ...

ודמיינתי לי פרחים...

אדניות פזורות לכל אורך וגובה החומה, ושתלתי בהן בצלי צבעוניים, נרקיסים נוריות וכלניות, ופקעות של רקפות בלבן, סגול, אדום, וורוד, ושתילי כובע הנזיר בכתום עמוק ופרחי אמנון ותמר בצהוב, שחור, סגול...

ולאט לאט , הפרחים עלו וצמחו, מילאו את האדניות ולפתע לא היתה שם יותר חומה שחורה, בצורה, מפחידה ובלתי עבירה אלא מפל של פרחי חורף בשלל צבעים, שתופס את העין וממלא את הלב...

ובאביב, אשתול שם פרחי קיץ חדשים...

טו' בשבט.

לא אוהבים אצלנו פירות יבשים, אבל בכל שנה  אני מרגישה חובה/צורך להכין קערה של פירות יבשים שנשארים שם , זנוחים ונטושים בלי שאף אחד לא טועם מהם, ולאחר מכן אני מכינה עוף בפירות יבשים שגם עליו אין קופצים רבים אצלנו...

השנה החלטתי ללכת עם מה שאני אוהבת...

קניתי בחנות שהיא גן עדן לכל מי שאוהב לבשל ולאכול, ושיש בה תבלינים, פירות יבשים, ומוצרים שונים נוספים מכל העולם, דוגמאות של פירות יבשים שאני אוהבת:

פרוסות אננס יבש ששומר במרוכז על הטעם החמצמץ מתוק של הפרי.

קוביות קוקוס מיובש מתקתק.

פרוסות מנדרינה מיובשות שאכילתן ממלאת את הפה בטעם מתוק של פרי הדר.

קליפות תפוזים מסוכרות, שהסוכר בהן מעדן את המרירות שבקליפה ועוקץ את הלשון והחיך.

תות עץ מיובש לזכר עץ התות שהיה ליד קיברה של אמא שלי בקיבוץ עינת.

ופרוסות תפוחי עץ מיובשות, שהן הפרי המיובש הקונבנציונלי היחיד שאני אוהבת.

סידרתי בקערה, שמתי על השולחן במטבח, ונראה לי שהשנה הפירות לא ישרדו את יום השבת...

כנראה שבכל פעם שג. הבכור יחזור מהצבא, אני אשתפך כאן שוב...

עדיין צריכה לצבוט את עצמי בכל פעם מחדש, כשאני רואה אותו עם המדים, הנעליים הגבוהות האדומות, הנשק, הקיטבג הכבד, הידיים המחוספסות ששרידי ליכלוך נשארו עדיין מתחת לצפורניים  והמבט הזה בעיניים, של עייפות מעורבת במין בגרות שלא היתה בו עד עכשיו, ולהזכיר לעצמי, שלפני פחות משלושה חודשים עדיין הייתי רבה איתו על זוטות כגון, סידור החדר, השתתפות בעזרה בבית וכו' וכו'...

הוא הולך להיות מפקד חוליה הבחור, קיבל נשק חדש...

(פמה גאה כמו אמא אווזה...)

א. הצעיר נבחן השבוע למגמת המוסיקה בתיכון בו הוא רוצה ללמוד בשנה הבאה.

עבר בציון 95.

עכשיו הוא רק צריך להתקבל לתיכון עצמו, וזה סיפור קצת יותר קשה, בהתחשב בתעודה שהביא היום...

מצד שני, המורה החדש לנגינה, שמנגן בלהקת הרוק הכבד הנחשבת ביותר היום בארץ (כך נאמר לי לפחות) אמר שיש לילד יותר מסתם פוטנציאל...הרבה יותר...

(פמה גאה מאוד, כמו אמא אווזה...).

30,000 (ובמילים: שלושים אלף) כניסות.

לא יהיה פוסט רגשני.

מבטיחה.

מילה שלי...

טוב נו, שתי מילים. רק שתיים...

תודה רבה.

(ולדרלינג שהיתה הכניסה ה 30,000 וגם דאגה לעדכן אותי על כך).

שבת שלום חברים יקרים, שבת של שמש ואור