או

בשיטת "ההגה החם" (לפי  גמאמא).

מאז שא. הצעיר סיים את תקופת המלווה שלו (לפני שבוע , נראה כמו לפני שנתיים) וכל עוד ג. הבכור נמצא בבית ברגילה כפולה, החיים שלי (שלנו) כמו ארוגים בקווים רבים שמרכיבים תוכניות מפורטת ומסובכת למראה שנראית בערך כך:

האוטו אצל א. הצעיר שישן איתו אצל החברה שלו אבל יגיע איתו בבוקר עד 7.43 בדיוק כדי להקפיץ אותי למקום X ואז יש לו בדיוק 5.5 דקות כדי להחזיר את המכונית שלה מחכה כבר ג. הבכור בקוצר רוח.

הוא, ג. הבכור יחזור לא. הצעיר בשעה 10.31 בדיוק כדי להביא אותו לחברה שלו ומשם יבוא לקחת אותי ממקום X ולהביא אותי ל Y ומשם הוא יחזור לקחת אותי ב 18.58 ואז הוא חוזר הביתה והמכונית לחניה.

אך לא לזמן רב כי,

א. הצעיר כבר חוזר הביתה באוטובוס (אלוהים ישמור) והוא לוקח את המכונית כדי להקפיץ אותי לסרט עם חברה ואחר כך לקחת את חברה שלו לעבודה וגם להחזיר אותה משם.

בנתיים, ג. הבכור מחכה לו כדי לנסוע בשעה הבלתי הגיונית של אחרי חצות לחברה שלו שגרה במרחק נגיעה מקלקלייה (שלא נדע), והתחייב להחזיר את המכונית עד 08.03 למחרת בבוקר כי אני חייבת לנסוע למקום מסויים.

בעצמי.

וכל תוכנית נבדקת מכל הכיוונים האפשריים כך שבאותו הזמן הנתון כולם יהנו מהמכונית ויוכלו להגיע לאן שהם יכולים בלי קשר לחוקי הפיסיקה והיכולת שלנו להיות במספר מקומות באותו הזמן הנתון.

וכך , לאורך כל השבוע וחצי האחרונים.

ובנתיים אני הופכת ליקירת חברות הדלק ( 3 פעמים מילוי דלק, כרטיס "ממלא מתמיד" כבר בדרך) ומתאמצת מאוד להרגיש נדיבה ולא להרגיש מועקה כשהעצמאות שלי כמו נלקחה ממני,

בבת אחת.

ילדים זה שמחה, כבר אמרתי.

פמה, מנכ"ל מחלקת הרכב (לפי הצעתה של ZU)