לניתוח הלכתי עם ידיעה ברורה מה אני רוצה ומה אמור לצאת לי מזה (תרתי משמע...) אבל תקופת ההחלמה (שהולכת ומתקדמת יפה מאוד, טפו, טפו, טפו) הביאה לי דברים נוספים, סוג של ערכים מוספים שלא חשבתי ולא תכננתי אותם.

האחד היה ברור יותר ונעזוב אותו כרגע והשני היכה בי רק הבוקר, כשישבתי לכתוב את דפי הבוקר שלי (עוד סימן להחלמה, לאחר הפסקה של שלושה שבועות).

מצאתי שוב את מקומי בבית.

פיסית.

לאחר יותר מארבע שנים בהם הסתגרתי בכל זמן פנוי כמעט בחדר של ג. הבכור שבו נמצא המחשב אותו אנחנו חולקים כשאני כמעט ולא יושבת בסלון אלא שעות ספורות מאוד במהלך השבוע ולאחר שבחודשים האחרונים כמהתי למקום משלי, חדר משלי ואפילו דימיינתי אותו באופן חי ומוחשי לגמרי, הרגשתי היום בבוקר שמצאתי שוב את המקום שלי בבית ובעצם

שהבית כולו,

הוא המקום שלי.

לא וויתרתי על החדר משלי.

הוא עוד יגיע.

אבל ממקום אחר לגמרי ובתפקיד שונה לגמרי.

לא מקום לברוח אליו

ובו,

אלא מקום של מחשבה, יצירתיות , עבודה, התמלאות

וחזרה למקום שלי,

לבית עצמו.

לפעמים דברים מתחילים במקום אחד והולכים לכיוונים אחרים לגמרי...

ולפני שאפנה לעיסוק המענג של להודות לכל אחד ואחד שברך אותי ליום הולדתי, אני רוצה לומר גם כאן, באופן גורף לכוווווולם,

המון תודה.

שימחתם אותי , מאוד  (חבצלת, מותר לי אחד, לא? ).