(ויש מקום לדיון פילוסופי מעמיק באשר למהות המושג "טוב", אבל בהזדמנות אחרת)

הלכתי לישון אתמול בלילה קרוב לשעה 2 אחר חצות , לאחר שקיפצתי ופיזזתי (מעט מדי לטעמי) במסיבה סוערת ותוססת, עם אלכוהול, אנשים שהיה כיף לראות ולהכיר ומוסיקה מקפיצה.

והעייפות הזאת שתופסת מתוכי כל חלקה טובה היא, כנראה, אחד הגורמים לסוג של דכדוכון שאני מוצאת את עצמי בו בימים האחרונים.

אומרים שכל ניתוח ואפילו כזה שרוצים בו מאוד, הוא סוג של טראומה לגוף ולנפש ומה שאני עוברת הוא בעצם תהליך פוסט טראומטי טבעי ונחוץ להבראה מוחלטת שלאחר הניתוח.

אם צריך, אז צריך.

מי אני שאתווכח עם הגוף והנפש שלי.

אז אני נוסעת במכונית ובוכה (כמו בימים הטובים...המממ), מסתובבת בקניון עמוס אנשים וילדים (חנוכה! הצילו!!) ולא מצליחה למצוא שום בגד או נעל שדורשים ממני לקנות אותם כאן ועכשיו ובאופן כללי, לא מוצאת עניין כמעט בשום דבר ורוצה רק להתכנס בתוך עצמי ולא לצאת משם.

ויחד עם זאת, אני לא מוותרת.

בכל פעם שנדמה לי שאני נשאבת יותר מדי לנוחות של עשיית הכלום, אני בועטת בעצמי בישבן כדי להזכר מי באמת אני ומה באמת אני אוהבת ורוצה.

אז כנראה אני בדרך הנכונה.

לאנשהו...

שבת שלום חברים יקרים.

שבת של נסיעה מהרי ירושלים להרי הגליל, של פגישות עם משפחה ואנשים אהובים וגשם. אולי...