מכוסות ברטיה שחורה, (כזאת שמקבלים במטוס כשטסים במחלקת עסקים...או קונים בסופרפארם לפני נסיעות ארוכות) עומדת בשקט , מחכה ומקשיבה לרחשים ולריחות שמלאו את החדר תוך כדי הכנותיה להפתעה שהבטיחה לי...

תביאי בגדים שלא נורא אם יתלכלכו מאוד , אמרה ואני נמלאתי סקרנות מתוך תחושה עמומה שלא להאבקות בבוץ היתה כוונתה ...

מקל עץ ארוך ודק נתחב לידי ויחד איתי הרגשתי את ידה עליו עושה תנועות עגולות  הביאה אותי למול עצם מסויים ואמרה לי:

עכשיו ציירי...

המומה מעט, מעצם הרעיון  שאני, שמעולם לא ראיתי את עצמי מסוגלת לצייר קו ישר בעזרת סרגל , תצייר בצבעי שמן ובעיניים עצומות, עמדתי מהססת, אבל היא עודדה אותי ולאט לאט, בידיים נוקשות משהו, התחלתי לשרבט קווים על הבד...

כשהסירה את הכיסוי מעיני בפעם הראשונה הבד היה מכוסה בקקפוניה של קווים בגווני כחול שונים, כשהסירה אותו בפעם השניה, אפשר היה לראות התחלה של משהו  מעבר לקווים ישרים ומעוגלים...

והתחלתי ...

למלא בצבעים של כחול, סגול, לשחק עם הלבן ולראות את העומק והצללים שהוא נותן לצבע, לטשטש את הגבולות בין הצבעים , היד שהיתה מהססת בהתחלה קיבלה יותר ויותר בטחון במשיכות המכחול, משחקי העזה עם הצבעים, נסיון לצאת מתבניות מחשבתיות ולתת לדמיון שלי למצוא את הדרך למלא את הבד הלבן והמקושקש בצבע וצורה...

כמעט שעתיים אחרי, עמד על כן  הציור בד קנבס גדול ועליו מצויירת בצבעי שמן "אישה עם רדיד כחול" שאני ציירתי...

והשותפה שלה לדירה ראתה שם דווקא קונכיה ומתוכה , כמו חילזון יוצאת אישה...וכשחושבים על זה, לא מפליא שכך ציירתי...

המון תודות לתל אביבית שבלי שאומר לה מילה , נתנה לי את האפשרות להתנסות במשהו שמעולם לא חשבתי שאוכל, ושדווקא בזמן האחרון השתעשעתי במחשבה שאולי דווקא כן...