הצחקתם אותי.

אם חשבתם שבארץ זה רציני אתם צריכים לבוא לכאן, ללונדון המעטירה, אפורה, הגשומה וגם המושלגת (ביום השני לבואנו)

(שבה- כפי שאמרה לי נציגנתו בבקינגהם - אם מזג האוויר אינו מוצא חן בעיניי, שאמתין דקה והוא כבר ישתנה)  ותראו מה זה וולנטיין דיי אמיתי.

הכל , אבל הכל, ואני חוזרת ואמרת שוב, הכל, קשור ליום הזה.

לבבות אדומים.

פרחים, פרחים, פרחים.

שושנים אדומות בעיקר.

מתנות שטותיות של אהבה  ותשומת לב.

הצעות לבילויים זוגיים משותפים.

בכל המסעדות יש תפריט מיוחד ליום הזה (שהייחוד שלו הוא בעיקר במחירו היקר יותר עבור אותם הדבירם שאתם משלמים עליהם חצי בכל יום אחר).

ובכלל, אווירה של אהבה  וזוגיות שורה על פני כל, כבר שבוע ויותר.

הבעיה היא כמובן למי שאין לו בדיוק כרגע בן/בת זוג מכל מין אפשרי, אבל זה לא משהו שמטריד את הבריטין באופן כללי בימים האלה, כנראה...

שהייה של יותר משבוע במקום מסויים נותנת אפשרות להתמזג יותר מאשר בימים ספורים  ומכאן שכבר יש לנו את "הקפה שלנו" ו"התחנה שלנו" ו "החנויות שלנו" שהקניות עדיין במשורה אבל ככל שזמן החזרה מתקרב לו נוכל להתיר קצת את הרסן ולהשתולל קצת.

ביום השני לבואנו התעוררנו בבוקר ולונדון היתה עטופה בלבן.

מראה לא רגיל גם ללונדונים עצמם וכמו שאצלנו החיים קצת נפסקים בימים כאלה, של מזג אוויר קיצוני מהרגיל, כך היה גם כאן: בתי הספר נסגרו, אנשים לא הגיעו לעבודה או שאיחרו בשעות רבות והתחבורה די נתקעה כולל הרכבת התחתית שבמקומות מסויימים פשוט חדלה לעבוד.

אבל אנחנו לא מפחדים מקצת שלג ותוכניות שתוכננו יש להמשיך, כך שנסענו ברכבת עד לבלצ'לי פארק (כ 50 דקות מלונדון), בוססנו בשלג מהתחנה עד למוזיאון עצמו (האניגמה להזכירכם, פיצוח צפנים, מלחמת העולם השנייה וכו') ואז , כשכבר הגענו לשער, נאמר לנו אחר כבוד כי המוזיאון סגור היום בגלל השלג ובגלל שיש להם הצפה של מים.

וכך, בפעם השניה נמנע ממני להגיע למחוז חפצי ויותר ויותר עולה בי התחושה שמישהו כאן אומר לי: פמה, תעזבי את האניגמה בשקט ותחזרי לקנות חזיות במרקס אנד ספנסר.

וכך עשיתי.
ועוד איך, וכך בדיוק אני הולכת לעשות,
עכשיו.

אז עד ליום ראשון בערב, תמשיכו לשמור על הבית,
אתם עושים את זה ממש
נפלא .