| 5/2003
 אני מקיפה את עצמי באנשים...
אני מקיפה את עצמי במטפלים שבהם אני נעזרת. את זה אמר לי, ולא פעם אחת, ע. המטפל שלנו.
ולפעמים אני רוצה להקיף גם את ג. במטפלים, שיעזרו לו, בקשיים שלו, בהתמודדויות שלו, כפי שאני עושה עם עצמי. רק שזה לא דבר שמתאים לכל אחד...
למה? למה אני עושה את זה? למה אני צריכה את זה?
קוקסטה כתבה לי בתגובה לפוסט מאתמול את הדברים הבאים:
"או. קיי את חברה שלי ואני אוהבת אותך ואני רוצה לתת לך קרדיט תמיד. ואם נהיה אובייקטיבים לרגע - אז כן - אני מקשיבה טוב וזה יוצא ממך - הרצון והכוונה והדרך.
קצת, קצת ייחוס פנימי ותעשי אותי מאושרת ".
אני לא ממש מאמינה בעצמי.
אני לא ממש מאמינה שאני מצליחה להתקדם. שאני מצליחה להבין דברים. לשנות אותם בתוכי. אני לא מאמינה שאת ההחלטות שאני מקבלת אני מקבלת בעצמי. מתוך ההבנה שלי. מתוך תחושת הבטן שלי.
אף פעם לא התביישתי לבקש עזרה.
ידעתי שישנם מצבים שבהם אנשים/אני לא יכולה לפתור בעצמי, וידעתי ללכת ולבקש את העזרה. כך הלכתי לפסיכולוגית לפני שנים, כשהבנתי שאני בתוך דיכאון. כך התחלנו את הטיפול הזוגי, ג. ואני כשהבנתי שהמצב ביננו לא טוב...
כך יצרתי לי גם טבעת הגנה/עזרה בקשר עם ד.
בטבעת הזו, שמקיפה אותי, נמצאים אותם מעט אנשים שיודעים על הקשר וכמובן ישרא, שבכתיבה בו אני פורקת כאבים, פחדים, מחשבות וכמובן, נעזרת מאוד בתגובות של החברים...
כשאני בתוך התהליך, בתוך הכאב, אני לפעמים, לא מסוגלת לראות מעבר למה שממש מתחת לעיני. אני צריכה שיוציאו אותי "החוצה", יראו לי את הכיוון, נקודות מבט אחרות, אפשרויות פעולה אחרות.
ואז, תוך שיחות הדברים מתבהרים לי. לפעמים מיד, לפעמים לוקח קצת זמן, ואז אני מגיעה לתובנה חדשה, להחלטה נוספת. ואיתה ההקלה. ההרגשה שעברתי עוד מדרגה בסולם הבלתי נגמר שקוראים לו "החיים של פמה"...
אני אסירת תודה לחברים שלי. מרגישה שבלעדיהם לא הייתי יכולה להגיע לאן שהגעתי היום.
שוכחת שלמעשה את התהליך עצמו, של המחשבה, המאבק עם עצמי, ההתחבטות, הכאב, ההבנה, ההגעה להחלטה אני עושה ולא הם. הם , אתם, רק מראים לי את השביל , את הכיוון.
וזה מה שאני צריכה להזכיר לעצמי.
אולי לפרגן לעצמי...
אתמול נפגשתי עם צמח בר.
עבדנו ביחד במקום עבודה מסויים ונוצר ביננו קשר טוב. לאחר שעזבתי שמרנו אותו על אש קטנה, העברת דברים נחמדים במיילים.
לפני כמה חודשים היא שלחה לי מייל, עניתי לה ואמרתי לה שחלו אצלי שינוים גדולים. נפגשנו לאחר שלא התראנו כמעט שנה.
וזה היה כאילו נפרדנו אתמול...
במהלך הפגישה ההיא, הרגשתי שאני יכולה לשתף אותה בקשר שלי עם ד. ואז גם סיפרתי לה על ישרא ועל מה שהכתיבה כאן עושה לי...
מאז הקשר התהדק ואני נפגשות מפעם לפעם לאחר צהריים ארוך של שיחות.
היא אמרה לי שהיא מרגישה אותי שונה ביחס לפגישה הראשונה שלנו , לפני 3 חודשים...
למה את מתכוונת? שאלתי.
את חזקה יותר, את בטוחה ושלמה יותר עם עצמך, עם הנשיות שלך. את כבר לא צריכה את האישור שלו. של ד., למעשה, את האישור של אף אחד...
הסתכלתי עליה. חייכתי...אבל בתוך תוכי עדיין צצה בי השאלה: על מי היא מדברת...? אה, כן עלי...
זה מה שאמרתי. זה מה שאני צריכה להזכיר לעצמי.
אני עושה את התהליך. אני עושה את העבודה.
אני צריכה ללמוד להכיר בזה. לפרגן לעצמי קצת יותר... .
למה אני לא עושה את זה? מהיכן זה בא?
שאלה מצויינת. אין לי קצה של תשובה עליה....
***************************************************************
סוגרת היום שבוע שהחל קשה ונגמר אחרת...
עומדת מאחורי ההחלטה שלי לא להחזיק יותר את הרגשות שלי, את הרצונות שלי בתוכי. לא מפחדת לומר לו ואפילו עושה את זה...
עדיין לא עלה עניין הפגישה, ואני לא לחוצה. לא רוצה ליזום שיחה בנושא כי אז אני מעצימה אותו יותר ממה שהוא.
ברגע שהחלטתי שאני מדברת, נתתי למעשה, לרצון הזה שלי, את המקום ואת הגודל הראוי לו בקשר. וגם נרגעתי...קצת. .
היום יש לנו פגישה עם ע. היועץ ואחר כך סוף השבוע לפנינו. אני מאמינה שיהיה טוב יותר מלפני שבוע.
תבלו טוב היום בערב. ואני רוצה לשמוע/לקרוא את כל הפרטים....
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
