חברוּת.

זאת המילה שעלתה בתוכי, שוב ושוב, כשחשבתי איך אני רוצה לכתוב על יום השנה השני שלי בישרא.

כי מעבר לתהליך הכתיבה והצורך החזק והיומיומי שיש לי בה עדיין, המתנה הגדולה שקיבלתי מהמקום הזה הוא החברים שלי כאן.

חברים ווירטואלים וחברים שעברו למימד החי.

הקשר עם האנשים.

מהמקום הזה, שבמהותו הוא אמור להיות קר ומנוכר צומחים קשרים חזקים , חמים, מעודדים, מחזקים, מנחמים, מכאיבים, משמחים...

אנושיוּת...

כתבתי כבר בעבר , כשנתקלתי באתר לפני שנתיים, בתחילתו של תהליך שינוי פנימי, לא מתוכנן, אדיר ועוצמתי עד כדי עצירת נשימה, תרתי משמע, המטרה היתה  לפרוק קצת את הדברים שבתוכי.

ומצאתי מקום בו יכולתי לכתוב באופן חופשי את הדברים הכי אינטימיים, הכי מפחידים, הכי כואבים, הכי משמחים בלי שאף אחד יבקר, ישפוט, יכעס עלי...

ולפתע גיליתי שאנשים קוראים את מה שאני כותבת, מתעניינים בי, כואבים איתי, מחבקים, מנחמים, לעיתים מתווכחים, נותנים נקודות מבט שונות, צוחקים , מתפרעים, שמחים איתי...

והקשרים מתהדקים.

חלקם נשארים בצד הווירטואלי שלהם וחלקם הופכים למציאותיים והמעבר הזה, לא מנע ולא הפריע לי כהוא זה להמשיך ולכתוב כאן באופן הכי פתוח וחשוף שאני כותבת...

הכרתי אנשים שונים.

גילאים שונים, חלקם צעירים מאוד , חלקם קרובים לגילי.

ההתחברות אל האנשים היא ממקום של דברים משותפים,חוויות , התנסויות ותחושות דומות...

נחשפתי לעולמות שונים, צורות חיים, מחשבה, למידה...

נפתחתי.

הועשרתי.

ועל כך אני מודה לכם היום.

על היותכם כאן.

על החיוכים.

על החיבוקים החמים.

על העידוד.

על החיזוק.

על הנחמה.

על ההבנה והקבלה גם אם לא תמיד מתוך הסכמה לדרך שלי.

על חוסר השיפוט.

על אפשרות הלמידה דרך התגובות והקריאה אצלכם.

על היותכם.

מתרגשת ואוהבת

פמה

(חתוכת הראש באדיבותה הרבה של דרלינג)

(הפסקת בכי זמנית לכבוד היום המיוחד, מחר אחזור להמטיר דמעות כמים...

סתאאאאם...)