שרת הדוא"ל אינטרמייל חזר לפעול.

ולכאורה, הכל שב על מקומו בשלום , כל החומר נמצא שם (למעט אי סדר שמצאתי בתיבה , כנראה שרידי החגיגה שהיתה שם בהעדרי...) ואפשר להמשיך הלאה כאילו דבר לא ארע.

אבל לא.

למה לקחתי את זה קשה? מה היה באופן סגירת האתר (ולא משנה שבסופו של דבר היא היתה זמנית) שהביא לכל כך הרבה אמוציות אצל המשתמשים בו?

מעבר לאפשרות של אובדן חומר חשוב ויקר ריגשי ואחר, מדובר כאן על אמון.

הקשר בין ספק תיבת הדוא"ל למשתמש מבוסס על האמון שהמשתמש יפתח בכל עת את המחשב, יגיע לתיבה שלו והמיילים יחכו לו שם.

וכשהאמון הזה מופר ונחתך בבת אחת, בלי שום התראה או אזהרה ישנה תחושה חזקה של פגיעה.

זה כבר קרה לי בעבר.

כשכל החומר בתיבת הדואר הפעילה שלי בוואלה נעלם מול עיני בלי שאלחץ על שום מקש או אעשה פעולה אחרת.

וגם אז הייתי בהלם.

אבל אז היה עם מי לדבר.

האתר לא נעלם לגמרי , האנשים היו שם, הטלפונים נענו והמיילים הושבו.

כאן, אתמול, זה היה אחרת.

יש משהו ברוטאלי מאוד כשמשהו שהוא שלך נלקח ממך בבת אחת כאילו מעולם לא היה בעצם שייך לך...

יש תחושה של פלישה לתוך החיים שלך ולקיחת חלק זה או אחר מהם.

יש תחושה של מישהו שיכול לעשות בדברים הפרטיים ביותר שלך, ומכאן גם בחלק הזה של חייך, כרצונו.

וזה , לדעתי, היתה הסיבה לרגשות הכל כך חזקים וסוערים שמקרה סגירת אינטרמייל אתמול העלה...

עכשיו יש לי שתי תיבות דוא"ל פעילות.

את החומר החשוב והיומיומי, כולל הקשר עם ישרא, אני מעבירה ליאהו (שאני מסתמכת , בזהירות המתבקשת, על הוותק, הגודל והחוזק העולמי שלה) והאינטרמייל שישאר לדברים נוספים, כל עוד שהוא יהיה שם.

והחומר שהכי חשוב לי, המיילים ליוני , נשמר באדיבותה הרבה, גם אצל צמח בר במחשב .

ובא לציון גואל...

וכן, אני מודעת להשלכה שאפשר לעשות גם מהמקרה הזה, מההסתכלות שלי בו כמערכת המבוססת על אמון שבין שני גופים (?) , על החיים שלי כפי שאני חיה אותם כעת , רק שבניגוד לתיבת הדוא"ל שלי, אני לא מתכוונת להעלם ביום בהיר כאילו מעולם לא הייתי...

ולכם, חברים יקרים, תודה על העידוד, ההשתתפות והאמפטיה אתמול .

(ובקשה לי לאלו שאני מנויה על הבלוג שלהם ויש להם פרו: אני מעבירה את המנוי ליאהו, אנא מחקו את המנוי שלי אצלכם מאינטרמייל).