אני כל כך אנגלופילית עד כי חברי כבר צוחקים ממני.

זה לא רק לונדון, שהיא סוג של בית בתחושה,

אלא כל מה ששייך למכלול שנקרא ,

אנגליה.

לפני 10 שנים הייתי בפאריז בפעם הראשונה.

במפתיע, אני לא זוכרת כמעט כלום.

רק מין סוג של עייפות, רצון ללכת משם, והשוואה בלתי פוסקת  עם היריבה מעבר לתעלה.

הייתי אז אדם שונה, הייתי אז בסטייט אוף מיינד שונה בתכלית.

מאז עברו הרבה מים בסיין ולפני כמה שנים קניתי דיסק  ובו היה השיר הזה:

http://www.youtube.com/v/8GXAU4XFKk4&hl

משהו במוסיקה ובמילים  (אין פריסאי יותר מקתרין דנב...) פתאום העלו דמעות בעיני ואז, ידעתי שנפתחה הדרך בפני לאהוב את היריבה המרה, פאריס, בלי לפגוע כהוא זה באנגלופיליות שבי.

אני נוסעת לפאריס השנה וממקום אחר לגמרי , כאילו לא הייתי שם מעולם רוצה לראות ולספוג כמה שיותר.

אבל לפני פאריס עוד יהיה היום הארוך ביותר...

(ובלי העזרה של צמח לא הייתם זוכים לשמוע קצה קצהו של שיר מקסים זה).

********************************

ועוד טעימות פאריסיות אפשר לשמוע כאן:

[

http://www.youtube.com/v/kXVnjm-jrXc&hl=

וכאן:

[

http://www.youtube.com/v/iJuW2GKlZLQ&hl

תהנו.

עוד שלושה ימים.