ועוד שנה עברה לה, מאותו היום בו גיליתי על ישרא בכתבה ב YNET וחשבתי שזה יכול לעזור לי

באותם ימים של סערת נפש מטורפת שעברה עלי.

לא ידעתי שסערת הנפש תארך כמה וכמה שנים

ובוודאי שלא ידעתי , אז, לפני שש שנים,

שהיום,

אני עדיין אהיה כאן.

המון השתנה בשנים הללו.

המון.

ואין כמו הבלוג (אפילו ללא הפוסטים שהוכנסו לטיוטות מסיבות אלו ואחרות), כדי לראות עד כמה עמוק

ומהותי השינוי ועד כמה הדרך עדיין ארוכה, מבחינתי.

והבסיס והמהות של המקום הזה עבורי, לא השתנו.

הכתיבה.

והאנשים.

ועל זה אני אומרת היום,

בפעם השישית,

תודה.

(ותודה לגמאמא שהעלתה את הפוסט בעודי משוטטת ברחובותיה של פאריס המעטירה).

וגמאמא מוסיפה (בתיקווה שלא תאכלי אותי אח"כ), אין בעד מה יקירתי, תחזרי כבר כי אני מתגעגעת קשות.

 ובתיקווה שבפעם הבאה אני אסתובב ברחובות פאריז ואת תעלי לי בלוגים ורצוי שזה יהיה עוד לפני יום הולדת 6 .