מלחמת העולם השנייה זאת שריטה אצלי.

שריטה שהחלה בגיל צעיר מאוד, בשנות העשרה המוקדמות שלי.

זה התחיל כמובן דרך התעניינות בשואה והמשיך בהתעניינות עמוקה מאוד בכל מה שקשור למלחמת העולם השנייה,

החל משורשי הנציונל סוציאליזם, בניית הרייך השלישי והמלחמה עצמה כולל מהלכי קרבות.

ואחד המופלאים בהם הוא פלישת בעלות הברית לאירופה ברביעי ליוני 1944.

כשקראתי את הספר "היום הארוך ביותר" כחלק מכל מה שהיה בספריה שקשור לנושא הזה, האפשרות ללכת ולבקר במקומות בהם התרחשו הארועים  היתה רחוקה מאוד ובלתי מציאותית אפילו, עבורי.

עברו השנים, טיילתי כבר פה ושם, והשנה החלטנו יחד עם פאריס, ללכת לבקר את שדות הנחיתה והקרבות של הפלישה,

בנורמנדי.

לחוף האוקיאנוס האטלנטי.

וכחלק מההכנה, אני חוזרת וקוראת ספרים שקשורים לנושא, שמספרים בעיקר, כמו תמיד, על מקומו של

האדם,

בתוך התהליך והארוע המכונן הזה שבמידה מסויימת, לא היה כמותו מעולם בהסטוריה האנושית וכנראה, בגלל התקדמות טכנולוגית גדולה, גם לא יהיה.

ובסופו של דבר, כמו תמיד בהסטוריה, אלו הם האנשים.

ובקליפ הזה שליווה את הסרט "היום הארוך ביותר" התמונות הן מאותו היום.

אותנטי.

והעיניים של האנשים מספרות את הסיפור.

ואני , אני הולכת לנסות ולגעת בו הפעם באופן הכי ממשי שאפשר ממרחק של 44 שנים.

http://www.youtube.com/v/juBKNpNXMJw&hl=en&fs

ואחר כך , אחרי נורמנדי, ניקח את פאריס...

להת' חברים יקרים, אני אחזור אחרי שיתחילו הלימודים...

 * (ואצלנו היום הארוך שהחל מהיום בבוקר ויסתיים רק מחר לאחר טיסת לילה לפאריס).

אני כל כך אנגלופילית עד כי חברי כבר צוחקים ממני.

זה לא רק לונדון, שהיא סוג של בית בתחושה,

אלא כל מה ששייך למכלול שנקרא ,

אנגליה.

לפני 10 שנים הייתי בפאריז בפעם הראשונה.

במפתיע, אני לא זוכרת כמעט כלום.

רק מין סוג של עייפות, רצון ללכת משם, והשוואה בלתי פוסקת  עם היריבה מעבר לתעלה.

הייתי אז אדם שונה, הייתי אז בסטייט אוף מיינד שונה בתכלית.

מאז עברו הרבה מים בסיין ולפני כמה שנים קניתי דיסק  ובו היה השיר הזה:

http://www.youtube.com/v/8GXAU4XFKk4&hl

משהו במוסיקה ובמילים  (אין פריסאי יותר מקתרין דנב...) פתאום העלו דמעות בעיני ואז, ידעתי שנפתחה הדרך בפני לאהוב את היריבה המרה, פאריס, בלי לפגוע כהוא זה באנגלופיליות שבי.

אני נוסעת לפאריס השנה וממקום אחר לגמרי , כאילו לא הייתי שם מעולם רוצה לראות ולספוג כמה שיותר.

אבל לפני פאריס עוד יהיה היום הארוך ביותר...

(ובלי העזרה של צמח לא הייתם זוכים לשמוע קצה קצהו של שיר מקסים זה).

********************************

ועוד טעימות פאריסיות אפשר לשמוע כאן:

[

http://www.youtube.com/v/kXVnjm-jrXc&hl=

וכאן:

[

http://www.youtube.com/v/iJuW2GKlZLQ&hl

תהנו.

עוד שלושה ימים.

בין ג. הבןזוג וביני לקראת הנסיעה לחו"ל הוגנת:

הוא אחראי על החלק הצבאי/היסטורי  (3 ימים)

ואני אחראית על כל השאר - טבע ונוף , אטרקציות, מקומות וכו' (13 ימים).

וכן, יש חלק צבאי/היסטורי בטיול שלנו והרי ברור לגמרי שאני לא באמת משאירה אותו רק לג. הבןזוג

ולכן בשבועות האחרונים אני בעצם נמצאת כאן רק בגופי כי ברוחי אני נמצאת רחוק מכאן

וריח האוקיאנוס מתחזק בדמיוני.

וכך יכולתי שוב לראות עד כמה אני אוהבת הסטוריה,

כי היסטוריה היא סיפור על אנשים ואנשים הם

הם עולם ומלואו.

שבוע ל D day  וההתרגשות בי גואה.

 * (פרומו נוסף ועדיין לא מעצבן כמו My name is Anna...)

בסוף השבוע התחלתי להריח אותו.

את האטלנטי.

האוקיאנוס.

אין לי מושג איך הוא מריח

אבל מתוך הקריאה הרגשתי

את הריח עולה באפי.

עוד שבועיים וחצי.

המשך יבוא.

פרומו, אמרתי .

* אבל תודו שזה פחות מעצבן מ My name is Anna...