|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יש כאלה הרואים
בעצם יכולתו של מטוס להתרומם בכל פעם באוויר
סוג של נס
אבל אני, שלא מבינה בניסים ועוד פחות מבינה בפיסיקה,
מבינה גם מבינה בנעליים
והחשוב הוא שכל שש הזוגות
נחתו בשלום לאחר נסיעה ארוכה מאולנדו דרך ניו יורק,
בארון הנעליים שלי ממתינות לעוד זוג אחד שיצטרף אליהם כנראה בסוף החודש, מלונדון.
וכך הופך להיות ארון הנעלים שלי לקוסמופוליטי לחלוטין
ואני רק מתארת לעצמי מה קורה שם
כשהן נשארות לבד
יחד עם
החתולים...
ומי שמסתכל בתמונה וקורא שוב את הפוסט בתשומת לב וחושב שיש כאן בעיה (חמש זוגות בלבד) אציין שזוג אחד (זה עם הרצועה) הגיע גם בצבע חום והוא נשאר לשמור על הארון בזמן הצילומים שאת הקולאז' היפה שלהם עשתה
קוקסטה האלופה.
אלו ימים של כניסה לישורת האחרונה, לימים האחרונים עם הקידומת 4 לפני החלפתה ל 5.
וכן, אני מתרגשת,
(ויהיה כמובן גם פוסט ).
שבת שלום חברים יקרים וחג אורים שמח ומלא אור וחיים...
| |
בואו נאמר את הדברים בקצרה:
מזוודה חצי ריקה נסעה לאורלנדו פלורידה,
מזוודה מלאה ב 6 זגות נעליים/מגפיים + עוד מזוודה שנקנתה שם
תחזור מאורלנדו.
בנסיעה השלישית לתערוכה באורלנדו יש לג, הבןזוג ולי הרגשה שהתערוכה היא רק התירוץ
להגיע שוב לאאוטלט השווה כל כך ולמלא את המזוודה.
בשנה שעברה הוא הביא לי תחתונים מוויקטוריה סיקרט.
לא ביקשתי אבל הוא טען שלא יכול היה לעמוד מול זה.
אם הייתם רואים אותם, גם אתם לא הייתם יכולים לעמוד מולם ופשוט הייתם בורחים כל עוד רוחכם בכם.
דבר כל כך נורא מזמן לא ראיתי.
חייכתי בתודה ובלי שירגיש העפתי אותם מהבית. לפח.
הפעם, הייתי מוכנה.
בדקתי חנויות,.
נכנסתי לאתרים,
הדפסתי דפים.
רשמתי עדיפויות.
נו, טוב, הכל בעדיפות ראשונה.
ושלחתי אותו לדרכו.
רוב המשימה בוצע עוד ביום הראשון ונעל נוספת נקנתה ביום השני.
את הנעל האחרונה ינסה למצוא בניו יורק או בלונדון, בסוף החודש (כן, כן, ג. הבןזוג הוא הנוסע המתמיד ממש).
וכך, יעשו את דרכם בחזרה ביום ראשון מזוודה מלאה עד להתפקע+ מזוודה אחת חדשה ושש זוגות נעליים שבאו מהחורף החמים של אורלנדו לחורף החמים של ישראל
וכך שני הצדדים יהיו שמחים וטובי לב.
וחוץ מזה, הייתי לבד לבד לבד כל השבוע.
אני והחתולים.
וזה היה פשוט כיף.
אולי כי בתוך תוכי אני יודעת שזה זמני.
שבת שלום חברים יקרים, עם נעליים, מגפיים וכל מה שאיתו הולכים...
| |
העם דרש,
(בעיקר העם שיושב בעמק החיות המוזרות)
ועם העם אני לא מתווכחת, אז הנה דוגמיות נבחרות
מהשמלות
(השתיים האחרות לא יצאו טוב בצילומים, סורי)
ומהמגפיים
(המגפיים השחורות , הארוכות, סרבו לעמוד כמו השאר ולכן הושלכו בבושת פנים מהתצוגה.
יש לי reputation לשמור עליו, לא כן? )
אני מבקשת לשים לב לטרנדיות של הסרטים והאבזמים במגפיים, לשילובי הצבעים האופנתיים
ולנסיון לבנות אמירה אישית שלא תלויה במגמות אופנתיות כאלה ואחרות (כן, בטח. ממש...).
ואת השאר אפשר יהיה לראות ב live, כאן שם ובכל מקום...
אביי געזונט, רק חום וחמימות ביום סוער זה.
| |
שמלה. בחורף.
ב ח ו ר ף.
אני.
לא אחת.
שלוש.
שמלות.
ושוב,
בחורף.
זה עם מזג האוויר הקר, הרוחות, הגשמים וגם השלגים שפה ושם מציצים מרחוק.
וזה בא אחרי שהתחלתי ללבוש טייץ.
כן, כן,
טייץ.
אלו שחשבתי שהם מהשטן ממש.
ואת אלו התחלתי ללבוש אחרי שקניתי טוניקות.
ואיתם באו המגפיים.
ארבע.
קצרים וארוכים.
בצבעי קשת אופנתיים שונים.
אבל הם אף פעם לא היו מהשטן.
ונחזור לשמלות ולי.
באמצע החורף.
ואם זה לא מראה שהמשיח ממש קרוב ומעבר לפינה,
אני לא יודעת מה עוד יכול לשכנע.
אולי רק אם אולמרט יתפטר לאחר וינוגרד...
| |
הרבה מאוד שנים,
בעצם כמעט חצי משנות החיים שלי, לא לבשתי שמלה.
נכון, יש לי את השמלה האדומה, אבל היא אף פעם לא היתה כזאת שלובשים אותה יום יום ובסופו של דבר, לבשתי אותה אולי 4 פעמים, מ ק ס י מ ו ם, בארבע שנים שיש לי אותה.
כך שאפשר בהחלט לומר, שרוב שנותי לא לבשתי שמלות והסיבות רבות ומגוונות וכולן קשורות לגוף שלי ולתחושה שלי איתו.
אבל מים רבים זרמו בירקון, קישון וגם בכנרת, דברים משתנים וכך גם אצלי,
אז היום,
אחרי שנים רבות שלא לבשתי שמלה קלילה , יומיומית, מתנפנפת, צבעונית וכיפית
קניתי לי אחת, בדיוק כזאת.
וכדי שחס וחלילה היא לא תרגיש בודדה אז חיברתי אליה גם:
חולצות. 2.
וגופיות. גם 2.
וחצאית. 1.
ועליוניות כמו עשויות בסריגת תחרה עדינה לכסות על גופיות. 2.
וגם את אגף אקססורייז לא קיפחתי (צמידים וכו').
ואיתם באו 3 זוגות נעליים.
אחת שחורה.
אחת לבנה.
ואחת
סקוטית.
ולכל אלה הצטרפו, בשמחה וששון, החברים שהחלו את שבוע השופינג המטורף קצת (אבל המתוקצב, יש לציין) ושם היו:
טוניקה.
ועוד שתי חולצות ללא שרוולים (וכן, זה שונה מגופיות).
וזוג נעליים.
כמובן.
אין ספק, תקופת בצורת השופינג הסתיימה ובגדול!
oh yeah!!
(ותודה לאל מכירות סוף העונה).
| |
ושוב חזרו ימי שישי להיות שלי
ושלי בלבד (לאחר שסיימתי את הלימודים).
עם מי שאבחר למלא אותם,
במה שאבחר למלא אותם.
והיום בחרתי למלא אותם עד תום (כמובן) בעבודה בגינה
ועכשיו עומדים שם בגאווה עציצים חדשים ופורחים,
שיח עגבניות שמתחיל להאדים
ופינת צמחי תבלין די מושקעת.
וכל מה שנותר לי לעשות לאחר שהשקתי ושטפתי את המרפסת
(וגם אפיתי לחם , בין לבין)
זה לעשות בדיוק מה שג'ויה וכתם עושים כל כך
טוב...
שבת שלום חברים יקרים, אני לא מאמינה לפעמים על מה אני כותבת אבל כזאת אנוכי היום: ריקנית (וגם קצת יעכנעית), אבל חיננית...
| |
רק שני חטאים
ולא שבעה. *
אבל,
מ-ג-נ-יב-י-ם
וגם
מ-א-מ-מ-י-ם!
(שלא לדבר על המחיר ההגיוני לגמרי של הזוג הזה וההנחה הנהדרת לזוג הנוסף שקניתי יחד עם זה).
לשיפוטכם:
וזה בא לאחר סוף שבוע משפחתי די קשה שהסערות שהחלו ביום שישי המשיכו לאורך השבת עד לסופה ועד לפתיחת השבוע החדש היום בבוקר.
אבל,
אין כמו שיחה על הדברים (עם חברות) ואין כמו שיטוט בקניון רמת אביב ביום חורף מופרע לחלוטין כדי לתת לרוח הנכאה את זריקת העידוד והמרץ לה היתה זקוקה.
ואחר כך היינו (תלמה ואני, לואיז) גם בנווה צדק ושם ראיתי אותם מדברים בלי מילים (כי הם מאבן עשויים):
וכך הגעתי הביתה, חוטאת גדולה אבל מאוווווד מרוצה...
(אין ספק, משפחה זה לא פיקניק.
לפעמים נדמה לי שכל הכלים נשברים, בי וגם בהם, אבל תמיד לאחר זמן כזה או אחר מתגלה אור בקצה המנהרה ולאורו פתאום מתגלים הדברים בדרך נוספת, אחרת, וזה נותן , בסופו של דבר, סוג של תקווה ואופטימיות שנהייה יותר כמו משפחת בריידי ופחות כמו משפחת אדמס...
טוב נו, שנהייה נורמליים... ).
ואם למישהו (לא יכול להיות) חסר עוד מידע חשוב ונחוץ עלי אז הנה.
וחוץ מזה , אני מושי מושלמת...
(* והוא זה שרצה מלכתחילה לבדוק את העניין.)
| |
כמו טלנובלה
ארוכת פרקים ועמוסת רגשות אהבה/שנאה מתנהל הקשר ביני ובין התיקים שלי, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שאני יכולה למצוא את עצמי הולכת במשך חודשים ארוכים עם תיק, שבאופן עמוק ובסיסי, אני שונאת אותו ועצם ההליכה שלי איתו עושה לי מועקה.
עונש שאני מחליטה להעניש את עצמי על משהו עלום וערטילאי ולמרות שמחכים לי בארון כמה וכמה תיקים חדשים להפליא, אני ממשיכה ללכת עם אותו התיק עד שמגיע העיתוי המופלא והנכון ואז,
בבת אחת ובלי היסוס,
המלך מת
ובתרועת חצוצרות וללא שום סנטימנטים, עולה המלך החדש (שהתאהבתי בו ממבט ראשון)
ובא לציון גואל.
(עד לפעם הבאה בה אסתובב עם תיק שאני מתעבת וארגיש פולניה קורבנית להפליא...).
והרכישה אתמול בערב (שני תיקים במחיר אחד) פתחה סוג של חסימה שהיתה לי בחודשיים האחרונים מאז הניתוח ובאה לידי ביטוי ברכישת אקססורייז (אביזרי אופנה, בלשון העם) מעיל חדש, שחור וכה מאממם ושולחן קטן ומעוצב לסלון הבית.
ולפני שאפול לשנת צהריי יום שישי, עייפה אך מאובזרת ומרוצה, חידה קטנה חברים יקרים:
מי יגלה מהו הרעיון האומנותי (הקונספט) לארוע כפי שאמורים להביע פיסלוני הפלסטלינה (האמאממים, תודו!) שפיסלתי במו ידי?
הזוכה המאושר יוכל להודות בגאווה שהוא אכן, גאון.
שבת שלום, בריאות ואושר לרוב, חברים יקרים...
| |
Always Look On the Bright Side of Life
עכשיו יש לי אישור סופי.
אין ספק שבמהלך הניתוח הרב שלבי שעברתי הרופא המקסים שלי חתך כנראה גם את אחת האונות במוח שלי.
זאת שקשורה בצורה כלשהי לאינטליגנציה ואפילו מזערית עד כמה שהתהייה.
אחרת אין לי שום הסבר , מחילה וכפרה לטעות המבישה שאותה כתבתי , שחור על גבי ירוק - זית , בפוסט הקודם שלי.
וכנראה שמשהו מאוד רציני עובר עלי כי אפילו לאחר שדונה חברתי היקרה (שאנגלית היא מומחיות מקצועית עבורה) התקשרה לומר לי התביישתי עמוקות אבל לא מספיק כדי לזנק ממקומי הנוח למול הטלווזיה ולמחוק את הבושה כאילו לא היתה...
אבל אני לא חוקרת במופלא ממני , הדברים קורים לי ואני כמו יושבת מהצד ומסתכלת עליהם בחיוך ואומרת לעצמי:
יתרחשו נא הדברים לפני, יגיע הזמן בו אחליט לצאת מין הבועה שאליה שקעתי ולהצטרף לעולם שבחוץ.
כי גיליתי, שלא רק בבית חולים חיים על סוג של זמן אחר או מין עולם אחר מנותק מהמציאות האחרת, גם בבית אפשר להגיע למצב כזה שבו אין כמעט שום נגיעה לדברים שבחוץ והזמן משתנה לו רק לפי זווית האור שנופלת על החלונות...
ותוכניות הטלווזיה כמובן...
הגוף שלי כנראה קרא את כל הספרים בנושא והוא מתנהג בהתאם כולל כל תופעות הלוואי הידועות ברפואה הפלסטית, לכן מצבי משתפר לו עם חלוף הימים ואם הרופא המקסים שלי מרוצה, אני על אחת כמה וכמה.
מחר אני מתחילה לרדת לפארק להליכה יומית ובשבוע הבא אני חוזרת לנהוג.
כדאי לו לעולם שיתכונן, פמה מתחילה לחזור לחיים האחרים...
| |
בכאב יש משהו מעייף.
לא מדובר בכאב חזק שמטלטל את הגוף ולא נותן לנשום כמעט, אלא כוונתי לסוג של כאב די נמוך שאפילו לא צריך לקחת משכך כאבים בגינו אבל הוא בלתי נפסק, מין אי נוחות שחופרת בגוף כל הזמן וככל שהיום מתקדם לקראת סופו אני מוצאת את עצמי שפופה יותר וחסרת כוחות.
מצד שני, אני נופלת לשנת לילה ארוכה וטובה והראיה היא העובדה שבשבוע האחרון הצלחתי לזכור 3 חלומות תמימים (אחד מהם קשור לגנבת הרכב שלי ליד מקום העבודה של גמאמא, ועדיין לא התאוששתי ממנו...) דבר שלא היה לי כבר לא מעט שנים (שבהם שנת הלילה הרגילה שלי היתה של ארבע - חמש שעות מקסימום).
ועל זה נאמר, always look on the bride side of life .
והכאב וחוסר הנוחות שבאו כמעט שבוע לאחר הניתוח הם החלק בלתי נפרד וצפוי לחלוטין מתהליך שאיבת השומן ואם הרופא המקסים שלי (זה כנראה שלב הקראש הצפוי בין הרופא השרמנטי לפציינטית אסירת התודה) לא דואג אז גם אני לא דואגת וכל מה שנשאר לי לעשות הוא להמשיך לשבת ימים שלמים מול הטלווזיה (כן, כן, אני אהיה עקרת בית מופלאה יום אחד...) ויחד עם זאת להרגיש יותר ויותר מרוכזת ויכולה לקרוא ולהתעמק, לדקות ספורות אמנם, גם בדברים אחרים שלא מרצדים לי למול העיניים כמו למשל, ספרים (Oh yeah).
וחוץ מזה, לא לעשות שום דבר.
באופן מאוד מוחלט.
סוג של פסק זמן מין החיים שסביר להניח שלא הייתי מאפשרת לעצמי בשום מצב אחר ואם הייתי עושה את זה לפני שנה/שנתיים/שלוש/ארבע הייתי יוצאת באופן מוחלט ומופלא לגמרי מדעתי.
אבל עכשיו,
טוב.
ומכיוון שכרגע אני לא יכולה לשים כאן את התמונות שלי (לפני ואחרי) אשים את אלו שמארחים לי חֶבְרַה לאורך כל היום כולו, אם חרופ עמוק הוא הגדרה שלהם "לחברה" , אבל למה להתקטנן...
מלך! (או נמר... אין מילה אחרת).
ג'ויה מתאמבטת בשמש הבוקר
| |
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|