על המספר הזה נעצרה המשקולת במשקל שבחדר כושר.

4.5 ק"ג פחות מאשר איתם יצאתי לפני 5 שבועות בדיוק לקראת הניתוח.

את 500 הג"ר הנותרים אשלים כנראה כשהנפיחות והבצקת ירדו באופן סופי ובקצב שזה קורה, זה יקח עוד זמן (אבל מי סופר?).

הרופא המקסים שלי , שחסך ממני את הנסיעה אליו בסופת הגשמים שסערה כאן אתמול אחר הצהריים, (ועדיין ממשיכה כאילו הפכנו, לזמן מה, לסיאטל הגשומה) אישר לי לחזור לחדר כושר, כרגע רק להליכון ובעוד שבוע גם למכשירי הרגליים והזרועות.

כל כך שמחתי ללכת שם שוב, עד כי מצאתי את עצמי הולכת בקצב ומזמזמת לפי השיר "אני טורו מפוצץ בדינרו" (גי'זס קרייסט, אינדיד!!)  שהתנגן ברקע וגם שיר של רוני סופרסטאר לא קיפחתי (זה לא אני, זאת האונה שעדיין חסרה כנראה...) , עד שהתעשתתי ועברתי להתרכז בדמותי המחוטבת שניבטה מולי במראה ואני מודה, אהבתי את מה שראיתי .

45 דקות במהירות מדודה יחסית, עם פעמיים שיפועים הראו לי שהכושר שלי לא נחלש בהרבה אבל אני צריכה להיות קשובה לגוף שלי ולא להכריח אותו לעשות את מה שהוא לא מוכן לו עדיין.

אבל כך זה אצל כולנו, לא כן?

ועכשיו אני הולכת להכין את עוגיות השוקולד צ'יפס שאני מפנטזת עליהן מהבוקר עם כוס קפה חם וגשם זלעפות בחוץ.

עם כל השינויים שעוברים בי מאז הניתוח, אני עוד אגלה שפתאום אני אוהבת חורף...

לאאאאאאאאא...

(ויש מקום לדיון פילוסופי מעמיק באשר למהות המושג "טוב", אבל בהזדמנות אחרת)

הלכתי לישון אתמול בלילה קרוב לשעה 2 אחר חצות , לאחר שקיפצתי ופיזזתי (מעט מדי לטעמי) במסיבה סוערת ותוססת, עם אלכוהול, אנשים שהיה כיף לראות ולהכיר ומוסיקה מקפיצה.

והעייפות הזאת שתופסת מתוכי כל חלקה טובה היא, כנראה, אחד הגורמים לסוג של דכדוכון שאני מוצאת את עצמי בו בימים האחרונים.

אומרים שכל ניתוח ואפילו כזה שרוצים בו מאוד, הוא סוג של טראומה לגוף ולנפש ומה שאני עוברת הוא בעצם תהליך פוסט טראומטי טבעי ונחוץ להבראה מוחלטת שלאחר הניתוח.

אם צריך, אז צריך.

מי אני שאתווכח עם הגוף והנפש שלי.

אז אני נוסעת במכונית ובוכה (כמו בימים הטובים...המממ), מסתובבת בקניון עמוס אנשים וילדים (חנוכה! הצילו!!) ולא מצליחה למצוא שום בגד או נעל שדורשים ממני לקנות אותם כאן ועכשיו ובאופן כללי, לא מוצאת עניין כמעט בשום דבר ורוצה רק להתכנס בתוך עצמי ולא לצאת משם.

ויחד עם זאת, אני לא מוותרת.

בכל פעם שנדמה לי שאני נשאבת יותר מדי לנוחות של עשיית הכלום, אני בועטת בעצמי בישבן כדי להזכר מי באמת אני ומה באמת אני אוהבת ורוצה.

אז כנראה אני בדרך הנכונה.

לאנשהו...

שבת שלום חברים יקרים.

שבת של נסיעה מהרי ירושלים להרי הגליל, של פגישות עם משפחה ואנשים אהובים וגשם. אולי...

מאוד.

ענק, אפילו.

עשיתי היום בבוקר בדרך להחלמתי מהניתוח.

אחרי,

שחזרתי

להתלבש ולהתקלח בעצמי (ולא עניין פשוט זה היה, ממש לא),

לסדר ציפורניים וגם לשים לאק (סימן מובהק לחזרתי לחיים),

להחזור לבשל בקטנה (לחתוך סלט, פתיתים עם נקניקיות , דברים קטנים),

לכבס ולקפל כביסה (מי חשב שאני אהנה מהפעולות המעצבנות הללו),

ללכת הליכה יומית בפארק שמתחת לבית (קילומטר ב 20 - 15 דקות , אבל הולך ומשתפר),

לחזור ולפגוש אנשים ולא רק בבית,

לנהוג (!) (עד לתל אביב אפילו),

לנסוע ברכבת ולשוטט מעט בקניון (היום!היום! בפעם הראשונה),

לראות פחות טלווזיה ופחות שטויות בטלוויזה (באופן יחסי כמובן)

ולחזור לקרוא ספרים רגילים וגם ספרים שעוסקים בנושאים שמעניינים אותי (ניהול ויזמות למשל).

אחרי כל אלו

הגיע תורו של הדבר הבא.

נו, כן, כן, זה,

אתם יודעים...

המממ....

(אמרה פמה ונעצה את עינייה בעניין רב בעננים המשוטטים בשמיים...)

שבוע וחצי לאחר הפעם האחרונה שמצב רוחי לא היה כל כך משופר ובלי שום סיבה נראית לעין כמובן , צנח עלי דיכדוכון שמזמן לא היה.

מין תחושה כזאת של...

כלום.

תחושה של "כמה עוד אפשר לראות את אותן התוכניות בטלווזיה שוב ושוב ושוב ולא לעשות שום דבר מעבר לזה?"

תוכניות של,

כלום.

כמו צמר גפן מתוק שנמס בפה ונעלם כמו לא היה ומשאיר אחריו תהייה האם בכלל ,

היה...

מתחיל להתעורר בי צורך לעשות יותר דברים משמעותיים (יחסית)  אבל עדיין אין לי את הדרייב והרצון להוציא אותם לפועל באופן מעשי.

ואז אני כועסת על עצמי

ואחר כך מבקשת ממני להיות קצת יותר סלחנית,

כלפי עצמי

ונרגעת.

קצת.

ומחכה שהוא יעבור.

הדכדוכון...

ובעצם, אם נבדוק את הדברים אובייקטיבית, הרי שדכדוכון כזה אחת לשבוע וחצי משול לזכייה בפיס ממש כי הרי יכולתי לפול לתוכו כל יומיים וחצי.

לפחות...

(יהיה בסדר.

ברור לי לגמרי.

ועוד יותר מכך.

וברור לי לחלוטין שאני בת מזל באופן יוצא מן הכלל, שכל ההחלמה שלי מתקדמת לה כל כך יפה וטוב ויכולתי להיות במקומות הרבה יותר קשים וכואבים.

אבל את הדכדוכון אני צריכה כנראה כדי לזכור בבהירות  את הדברים הללו, בדיוק...).

ואוספת רגעים של

שיגרה

כמו צמח ששתה זמן רב

במשורה.

ומתוך הצמא הזה

לחזור במהרה לחיים שהיו ,

אני כמו עולה על גדותי

ובבת אחת תש כוח

ואני  מתקפלת

לתוך

עצמי...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של שיגרת הדברים הטובים...

אני כמובן שכחתי (איפה המוח שלי , איפה?) אבל מזל שיש חברים טובים (קוקסטה) שיזכירו לי אז הנה, על תקן תמונה לשבת:

עכשיו יש לי אישור סופי.

אין ספק שבמהלך הניתוח הרב שלבי שעברתי הרופא המקסים שלי חתך כנראה גם את  אחת האונות במוח שלי.

זאת שקשורה בצורה כלשהי לאינטליגנציה ואפילו מזערית עד כמה שהתהייה.

אחרת אין לי שום הסבר , מחילה וכפרה לטעות המבישה שאותה כתבתי , שחור על גבי ירוק - זית , בפוסט הקודם שלי.

וכנראה שמשהו מאוד רציני עובר עלי כי אפילו לאחר שדונה חברתי היקרה (שאנגלית היא מומחיות מקצועית עבורה) התקשרה לומר לי התביישתי עמוקות אבל לא מספיק כדי לזנק ממקומי הנוח למול הטלווזיה ולמחוק את הבושה כאילו לא היתה...

אבל אני לא חוקרת במופלא ממני , הדברים קורים לי ואני כמו יושבת מהצד ומסתכלת עליהם בחיוך ואומרת לעצמי:

יתרחשו נא הדברים לפני, יגיע הזמן בו אחליט לצאת מין הבועה שאליה שקעתי ולהצטרף לעולם שבחוץ.

כי גיליתי, שלא רק בבית חולים חיים על סוג של זמן אחר או מין עולם אחר מנותק מהמציאות האחרת, גם בבית אפשר להגיע למצב כזה שבו אין כמעט שום נגיעה לדברים שבחוץ והזמן משתנה לו רק לפי זווית האור שנופלת על החלונות...

ותוכניות הטלווזיה כמובן...

הגוף שלי כנראה קרא את כל הספרים בנושא והוא מתנהג בהתאם כולל כל תופעות הלוואי הידועות ברפואה הפלסטית, לכן מצבי משתפר לו עם חלוף הימים ואם הרופא המקסים שלי מרוצה, אני על אחת כמה וכמה.

מחר אני מתחילה לרדת לפארק להליכה יומית ובשבוע הבא אני חוזרת לנהוג.

כדאי לו לעולם שיתכונן, פמה מתחילה לחזור לחיים האחרים...

לא מדובר בכאב חזק  שמטלטל את הגוף ולא נותן לנשום כמעט, אלא כוונתי לסוג של כאב די נמוך שאפילו לא צריך לקחת משכך כאבים בגינו אבל הוא בלתי נפסק, מין אי נוחות שחופרת בגוף כל הזמן וככל שהיום מתקדם לקראת סופו אני מוצאת את עצמי שפופה יותר וחסרת כוחות.

מצד שני, אני נופלת לשנת לילה ארוכה וטובה והראיה היא העובדה שבשבוע האחרון הצלחתי לזכור 3 חלומות תמימים (אחד מהם קשור לגנבת הרכב שלי ליד מקום העבודה של גמאמא, ועדיין לא התאוששתי ממנו...) דבר שלא היה לי כבר לא מעט שנים (שבהם שנת הלילה הרגילה שלי היתה של ארבע - חמש שעות מקסימום).

ועל זה נאמר,  always look on the bride side of life  .

והכאב וחוסר הנוחות שבאו כמעט שבוע לאחר הניתוח הם החלק בלתי נפרד וצפוי לחלוטין מתהליך שאיבת השומן ואם הרופא המקסים שלי (זה כנראה שלב הקראש הצפוי בין הרופא השרמנטי לפציינטית אסירת התודה) לא דואג אז גם אני לא דואגת וכל מה שנשאר לי לעשות הוא להמשיך לשבת ימים שלמים מול הטלווזיה (כן, כן, אני אהיה עקרת בית מופלאה יום אחד...) ויחד עם זאת להרגיש יותר ויותר מרוכזת ויכולה לקרוא ולהתעמק, לדקות ספורות אמנם,  גם בדברים אחרים שלא מרצדים לי למול העיניים כמו למשל, ספרים (Oh yeah).

וחוץ מזה, לא לעשות שום דבר.

באופן מאוד מוחלט.

סוג של פסק זמן מין החיים שסביר להניח שלא הייתי מאפשרת לעצמי בשום מצב אחר ואם הייתי עושה את זה לפני שנה/שנתיים/שלוש/ארבע הייתי יוצאת באופן מוחלט ומופלא לגמרי מדעתי.

אבל עכשיו,

טוב.

ומכיוון שכרגע אני לא יכולה לשים כאן את התמונות שלי (לפני ואחרי) אשים את אלו שמארחים לי חֶבְרַה לאורך כל היום כולו, אם חרופ עמוק הוא הגדרה שלהם "לחברה" , אבל למה להתקטנן...

מלך! (או נמר... אין מילה אחרת).

ג'ויה מתאמבטת בשמש הבוקר

דצמבר,

החודש הזהוב שלי בשיאו של החורף.

עוד מעט חוגגת יום הולדת חמישי כאן ואת המתנה כבר נתתי לעצמי לפני כדי שאוכל להינות ממנה במלואה ביום עצמו.

והשיר של נתן אלתרמן.

דצמבר
 
ריח ים ורוח סתיו
ומיץ של תפוחי זהב
ומין סגריר מתוק חמוץ
מושך מבית אלי חוץ
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

הפנסים חוורי פנים,
כחולות עיני העננים
ומשהו מוזר כזה
לוחץ דומם על החזה,
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.

אויר שקיעות, ניחוח דק….

דצמבר חודש מקוטר
ריחות תפוח ומטר,
אתה נותן כוחות גנוזים
להרוגי התמוזים,
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.

אויר שקיעות, ניחוח דק…

ובחוץ, בחוץ תחושה של אביב בכלל...

אני הולכת ומתחזקת מיום ליום.

תופעות לוואי ידועות ומוכרות מתרחשות בגופי ומציקות לעיתים אבל כל זה חלק מהתהליך עצמו וכל עוד הרופא לא דואג, למה שאני אטריד את מוחי הקטנטן בדאגות?

מצד שני, גם המצב הרוחני/רגשי משתפר והולך ואתמול מצאתי את עצמי קוראת קצת בספר המתח שלי במקום לזפזפ בטירוף אחר תוכנית שטות בטלווזיה שתמלא את זמני עד לבואה של תוכנית שטות אחרת בטלווזיה, כך שכראה יש עוד קצת תקווה.

קצת  אמרתי, לא להסחף...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של בריאות ואהבה עם אנשים יקרים...

אם למישהו יש שאלה חשובה או צריך עזרה בנושאים החשובים הבאים:

עיצוב הבית,

עיצוב הגינה,

איך לקנות בית בכפר האנגלי,

בישול,

מרוצים סביב העולם בתוכניות ריאליטי,

מיהם 50 הכוכבים הדרומיים הלוהטים בארה"ב היום ושאר רכילות עולמית חשובה ונחוצה,

מה הסיבה לריב בין פנינה רוזנבלום לז'קלין (הספרית) ושאר רכילות מקומית חשובה ונחוצה,

קצת הסטוריה (סיפור האהבה בין הנסיך רנייה לגרייס קלי -  זה לא נחשב היסטוריה?),

והרבה חינוך ילדים (מלאכים קטנים, yeah right!!)

ירגיש נא חופשי לשאול אותי כאוות נפשו, כי אלו בדיוק החומרים היחידים שאני מסוגלת לראות בטלווזיה מאז שחזרתי הביתה, ביום שישי.

וכן, סביר להניח שלאחר ההחלמה הגופנית שלי אני אזדקק לניתוח השתלת אונה במוח.

ויפה שעה אחת קודם!!

(ממשיכה להרגיש טוב יותר בכל יום, ממשיכה להתאושש.

עדיין חלשה ומאבדת כוחות מהר , שאריות ההרדמה וקצת אנמיה שלאחר הניתוח שהוא בעצם 3 ניתוחים כפי שציין הרופא בעל ידי הפלא  שלי, אתמול.

התחבושות כמעט כולן הוסרו ואני עדיין מסתכלת בפליאה על המקום בו היו 5 קילו נוספים.

ושוב, המון תודה לכל מי שבא ומשאיר סימן, חושב ומחזק.

תודה מעומק הלב  והבטן השטוחה ).

זה המקום שאליו רוצים לחזור

ובו היינו

לפני,

מינוס 5 קילו.

עדיין כואבת (ולרגע לא מתחרטת) אבל כל יום פחות,

באתי רק לומר שלום ולהודות באופן הכי אישי שאפשר מכאן לכל אחד ואחד שכתב, חשב, התקשר והחזיק אצבעות בימים האחרונים.

אוהבת מאוד  וקלילה הרבה יותר, (5 ק"ג , כן? )

פמה .