הפעם השניה היתה שנתיים לאחר מכן.

קיץ 1969, ימי תקופת שלטונו של צ'אושסקו בימיו הטובים יחסית, השנים שבהן הטירוף עדיין לא שלט, כשעוד נחשב יקיר המערב בגלל מדיניותו העצמאית יחסית מול הקרמלין ובהשוואה למדינות אחרות בגוש הקומוניסטי.

הפעם נסענו לבד.

אחותי, בת 5 + ואני בת 9 +.

הורי (שנסעו לטיול הגדול שלהם באירופה) הפקידו אותנו בידי דיילת של אל על, ומה שאני זוכרת מהטיסה הם במיוחד כיסי האוויר שטילטלו את המטוס לכל עבר, ואותי מרגישה שקיצי קרב אבל חוש האחריות מול אחותי הקטנה עוצר בעדי מלהתפלל לסוף קרוב מהיר ואלגנטי...

זה היה קיץ נהדר שאת חלק מחוויותיו כתבתי כאן.

הפעם זה היה אחרת.

הייתי גדולה יותר, וכשאימי רחוקה ממני, גם יותר אסרטיבית ומניפולטיבית כשאני מנצלת את טוב ליבם ואת חוסר יכולתם של סבי וסבתי להתמודד עם ילדה ישראלית בעלת מאפיינים צבריים שחשה את החופש במלוא עוזו.

וכך עשיתי שם, פחות או יותר, ובניגוד מוחלט למה שיכולתי לעשות בבית שלי, כל מה שרציתי...

למשל ללכת לקולנוע שבשכונה כל יום. ולא משנה שראיתי את הסרט יום קודם.

אני רציתי לראות אותו שוב.

וכך הרפטואר שלי כלל ז'אנרים שונים החל מסירטי אלביס פרסלי דרך סרטים ממיטב התוצרת של המדינות השכנות וכלה כמובן בפאר היצירה הקולנועית הרומנית.

או למשל, פרצי יצירתיות במטבח, שלאחריהן המקום נראה כמו שעברה בו סופה או שנעשה בו פוגרום , להבדיל.

או לגלות את הטלווזיה ולרבוץ שעות רבות מולה, כשלא משנה מה מקרינים בה, אם זה נאומים בלתי נגמרים של צ'אושסקו בועידה עממית זאת או אחרת, או מיטב סדרות המערב של סוף שנות השישים (מישהו זוכר את "האסיר" המיתולוגי? ואת "המלאך"?) כשהם מדובבים כמובן לרומנית מדוברת.

העוזרת של סבתא שלי (נמוכה, מכוערת, עצבנית, ונוצריה) לא אהבה אותי.

ואני מצד שני, שנאתי אותה.

בין מילמולי התפילות שנשאה בין ניגוב האבק לשטיפת הרצפה, היא היתה עוקצת אותי (בשקט, בלי שסבתא שלי תרגיש)  במילים ומשפטים ברומנית ואני הייתי מחזירה לה בחדווה בשלל הקללות הערביות שידעתי ושאסור היה לי , באופן מוחלט, להשתמש בהן כמובן בבית...

את שליטתי המוחלטת בילדי השכונה קניתי בזכות מאגר בלתי נדלה של מסטיקי בזוקה ו"עלמה" הפושטיים יותר ושם אפילו חוויתי התאהבות ראשונה  (כן, זה התחיל אצלי כבר  אז) בנער מקומה 9 וגם את הכאב שמתלווה לסיומה...

גם הפעם היה טיול להרים, אלא שהוא היה קצר יותר, ימים ספורים בלבד וללא שום מפגש טראומטי זה או אחר עם חיות יער.

שלוש תמונות במיוחד זכורות לי במיוחד מהביקור ההוא ברומניה.

האחת, הצפייה בנחיתת אפולו 11 על הירח , כשאני לא חושבת שהצלחתי אז, להבין את משמעות וגודל העניין.

השניה, ביקורו של ניקסון,  נשיא ארה"ב בבוקרשט.

הרחובות המצוחצים, הדגלים המתנפנפים בהרחובות, ההתרגשות, שהוכוונה כמובן מלמעלה,  עלתה וגאתה ככל שהביקור הלך והתקרב, המוני האנשים ברחובות מריעים לשיירת המכוניות שעוברת ביעף.

היתה תחושה שהם חלק מהעולם, שבניגוד לארצות אחרות שמעבר למסך הברזל, הם לא מצורעים וכל זאת כמובן, תודות לאבינו האהוב, צ'אושסקו ירום הודו.

והשלישית היא הסיטואציה שהתפתחה כששאלתי את אמא שלי, באמצע היום בנסיעה בחשמלית, בקול רם, ברור וברומנית שוטפת מה זה קומוניזם.

ואמא שלי, שגון עור פניה היה שחום מטבעו, החווירה בבת אחת, וסיננה לי בשקט ובעברית, תוך כדי שהיא זורקת מבטים לכל עבר: תשתקי, אני אסביר לך בארץ. 

ובאותו הרגע הבנתי מה זה קומוניזם.

זאת היתה הפעם האחרונה שנסענו לשם כמשפחה.

גדלתי בבית שלא היתה בו  התרפקות על ארץ המולדת ההיא.

הורי שהצליחו לעלות לארץ לאחר מאבק של מספר שנים על זכותם לעלות לארץ , תוך כדי רדיפה מלמעלה בדרכים שהיו מקובלות על המשטרים הדיקטטורים של שיא תקופת המלחמה הקרה לא הרגישו שום רגשות געגוע וערגה לארץ בה נולדו.

למעט סוגי מאכלים מסויימים, היו מעט מאוד סממנים מזהים בבית והקשר עם רומניה נשמר כל עוד היתה לנו שם משפחה, וכללו ביקורים קצרים ומזדמנים פה ושם, ובעיקר משלוח חבילות מזון, ביגוד וקוסמטיקה (מפאר תוצרת שוק הכרמל) שע"י מכירתם הם יכלו להתקיים בכבוד רב יותר מהפנסיות שקיבלו עם פרישתם מעבודתם.

כשסבי וסבתי נפטרו ואחות אבי עלתה באמצע שנות ה 80 לארץ, כאילו ירד המסך מבחינתם על המקום ההוא וגם נפילתו של צ'אושסקו לא העיר באימי (אבי כבר נפטר) שום רצון וזיקה לחזור , לבקר, להזכר.

הם לא התכחשו לעברם, ומצד שני, לא ניתלו בנוסטלגיות מזוייפות מסוג זה או אחר.

וכך גם אני.

אבל הזכרונות נשארו בתוכי תמיד.

הרגשתי שעברתי חוויות שהיו לי מיוחדות ותמיד ידעתי שיבוא יום, ואני אחזור לשם.

לשכונה של הסבים , לרחוב (שאת שמו אני זוכרת בדיוק מוחלט עד היום) ואולי גם להרים...

ופתאום ניתנה לי ההזדמנות.

ולא רק הנסיעה עצמה אלא בתקופה מיוחדת , לחוויה מיוחדת.

ראש השנה האזרחית במלון קטן ומשפחתי בלב הרי הקרפטים המושלגים,.

ומכיוון שמסיבות הקשורות בעבודתו , ג. לא יכול לבוא , אני מצטרפת, לבדי, לפוסיקט, שמאלנצ'יק וג'וניור.

ולפי סיפוריהם, הבנתי שזאת הולכת להיות חוויה שתזכר להרבה זמן.

נוסעת היום בערב , חוזרת ביום שני, ובין לבין, אכתוב חוויות שישארו איתי לפחות לאותו הזמן שנשארו החוויות והזכרונות הקודמים...

והפעם יהיו גם תמונות.

סוף שבוע טוב חברים יקרים, נתראה בצידה השני של תחילת השנה האזרחית החדשה

שינוי מתבטא לעיתים בדברים קטנים אבל כל כך משמעותיים...

אחרי יותר מ 20 שנה ויותר משנתיים לאחר לאחר הירידה הגדולה במשקל (מינוס 23 ק"ג) ורק עכשיו עלה על דעתי שאני יכולה ללכת עם חולצה בתוך המכנסיים.

ולקנות חגורה.

חגורת עור שחורה, רחבה,  עם חורים וטבעות כסף ואבזם כסוף, מרובע וגדול יחסית.

ואני מסתכלת בדמותי הנשקפת בחלונות הראווה ועדיין לא מאמינה...

זה היה כנראה ביום האחרון או היום הלפני אחרון של הטיול בהרים.

לאורך כל היום שמענו קולות ירי ופיצוצים.

היינו כבר בירידה , כנראה לא רחוק יחסית מברשוב.

אני זוכרת הולכים במהירות די ממוצעת, הגברים קדימה, הנשים אחורה ואני בינהם.

ופתאם הם נעצרו, ואנחנו אחריהם.

מולנו, על השביל עמדה משפחת דובים חומים.

אבא דוב.

אמא דובה.

גור דובון אחד.

גור דובון שניים.

שקט. רק רחש רוח בין העצים.

אנחנו קפואים. מסתכלים עליהם.

הם , קפואים (למזלנו). מסתכלים עלינו.

זה נראה כמו נצח. גם היום.

ואז אמא שלי והחברה שלה עשו את הדבר ההגיוני ביותר שאפשר היה לעשותו בסיטואציה הזאת.

הן פרצו בצרחות.

כשאני, כאישה בפוטנציה מצטרפת מיד למקהלה.

אני לא יודעת מי נבהל יותר אבל לאחר כמה שניות של האזנה לקקפונית הצרחות הדובים הסתובבו וברחו.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא הליכה מהירה מאוד, כמעט ריצה בשביל אל מקום הישוב  הקרוב וסיומו המיידי של הטיול בהרים.

כשסיפרנו את המקרה התברר שקולות הירי ששמענו לאורך כל אותו היום היו תמרונים שעשה הצבא הרומני (שהיה אז חבר נכבד ב"ברית ורשה" המיתולוגית [?!] ) ומשפחת הדובים פשוט נבהלה מקולות הרעש וברחה ממקומה הרגיל.

וזה כנראה גם היה המזל שלנו, כי דובים יחד עם גוריהם ידועים בסכנה שהם מהווים לאנשים שנקלעים בדרכם...

מה שמביא אותי לתהייה, מה היה יותר טראומטי עבורם, קולות הנפץ של מיטב הנשק הצבאי הרומני או צרחותהן של 3 בנות אנוש מפוחדות...

(עוד מעט מסיימים, המשך מגיע...)

תמונות נוספות עולות.

הבתים נראו לי ענקיים.

גבוהים וראשם בשמים, ארוכים ומתחילתם אין רואים את סופם.

פאר הבניה הקומוניסטית.

ובאמצע השכונה, שאין בה כמעט ירק ומתקני שעשועים לילדים, עומד לו מתקן אפור ומכוער לשאיבה מים.

וזהו.

הזכרון כאילו נגמר לו כאן.

ואני רק זוכרת עוד את סבא , סבתא ודודה שלי.

והורי שהיו שם איתנו ואחר כך עזבו אותנו לזמן מה בעוד הם נוסעים , בפעם הראשונה שלהם, לארצות נוספות, להונגריה וגם ליוגוסלביה, שתי מדינות שבהן משטר הברזל של הקומוניזם היה , יחסית , ליברלי יותר ופתוח במידה מסויימת למערב.

ומהטיול הזה שלהם, שאת סיפוריהם עליו שמעתי בשקיקה, שוב ושוב (ושם כנראה עלתה בי בפעם הראשונה אהבת המסעות והטיולים שלי) אני זוכרת שם של מקום אחד , עיירת גבול בין יוגוסלביה להונגריה כנראה שהשם שלה היה מביא אותי לפרצי צחוק בלתי ניתנים להפסקה בכל פעם שהייתי שומעת את שמה:  טופצִי'דֶר (כן, וגם עכשיו...).

והטיול להרים כמובן.

הורי, אני וזוג חברים שלהם.

כנראה שבועיים ימים שנראו ארוכים כשַנים לילדה בת 7 +.

טיול של הליכה בהרי הקרפטים, לאורך שבילים מסומנים בסימונים הלבנים ובינהם צבע זה או אחר שמסמנים שביל זה או אחר.

נדמה לי שהתחלנו בסינַיַה וסיימנו בברשוֹב.

אני זוכרת מקלות הליכה מגולפים.

ואת העובדה שבגלל גילי הצעיר לא יכולתי לעלות על הרכבל וציפיתי בעיניים כלות על אימי וחבריה מנופפים לי מלמעלה בעוד אני ואבי משתרכים למטה בשבילי ההרים.

אני זוכרת  יערות עבותים יותר מכל מה שהכרתי.

אני זוכרת שיחי פטל ופירות יער אחרים, אדומים, כחולים , מתוקים ושונים מכל פרי שהכרתי עד כה.

אני זוכרת ביקתות ובהן אולמות שינה גדולים, עם מיטות עץ דו קומתיות ומזרונים רכים ששוקעים בהם ושמיכת פוך חמה ולבנה שעוטפת אותך כמו תכריכים ואת נמצאת בהם ללא יכולת להזיז איבר.

ואני זוכרת את האגם בקצה ההר , שזהר בצבע הכסף לאור הירח.

ואני זוכרת את הפסגה הגבוהה ביותר באיזור אליה הגענו.

ואני זוכרת את הדובים.

(המשך יבוא, בהחלט ...)

ימים משונים מעט עוברים עלי.

אני יכולה למצוא את עצמי עוסקת בדברים בשלווה פנימית, להסתכל על העולם בחיוך ויחד עם זאת להרגיש שיש משהו שחופר בתוכי.

ואני יכולה , פתאום ובבת אחת , לעבור לסערת נפש סוחטת, שקשורה לקיומו או לחוסרו של משהו מסויים, לעיתים מאוד ברור, לעיתים אפילו בשבילי הוא קצת עלום .

ולאחר שסערת הנפש מתפוגגת לה בדרך זאת או אחרת, כשאני כותבת, או מדברת , או כמובן בוכה בכי מטלטל גוף, אני מוצאת את עצמי שוב ברגעים הללו של שלווה ואופטימיות ומישהו אומר לי שאפשר אפילו לשמוע בקול שלי גוונים של שמחה...

מרגישה כמו בחדר המתנה.

מעלעלת בחוברות עם התמונות הצבעוניות שכל אחת מהן מהווה עולם קסום של פנטזיות לחלום אותן, ויודעת שיש משהו בצבעוניות הזאת שאינו אמיתי ונכון עבורי, אבל עדין לא מסוגלת להחליט מה הדבר , ועדיין לא מסוגלת לקום ולצאת החוצה או להכנס לתוך החדר עצמו...

בפעם הראשונה נסעתי , או אם לדייק, חזרתי לשם חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים.

הארץ היתה שטופה באופוריה, אנשים נסעו לטייל בגדה המערבית , ואנחנו, הורי, אני  ואחותי עלינו על ה"דן",  אוניית הנוסעים המפוארת של "צים" והפלגנו לאורך הים התיכון בואכה יוון.

הזכרונות מהנסיעה הזאת שמורות בתוכי כתמונות שבכל פעם עולות מחדש:

השיט באוניה, עולם בזעיר אנפין שמוקם בים כחול כחול, ומדרגות. הרבה מדרגות ואני עולה על כולן, מסתכלת ובוחנת כל מקום וכל דבר.

אתונה.

הכיכר המרכזית.

חיילים כמו חיילי צעצוע, בחצאיות קצרות מעל גרבי טייטס לבנים (שונים לגמרי מהחיילים שאני רואה  ברחובות בארץ).

יונים. על כל הכיכר. ממש כמו בתמונות מוונציה.

קונים זרעונים ומאכילים אותן מכף היד.

נפעמת.

הנסיעה ברכבת דרך בולגריה.

שעות של נסיעה אין סופית. הריח המיוחד של הרכבת, של הדיזל שמניע את גלגליה.

הרים, יערות, אגמים, מנהרות ארוכות ושחורות.

הכל כך כך אחר. הכל כל כך שונה...

כאן החלה האהבה שלי לרכבות . וגם הפחד.

לילה. סופיה בירת בולגריה.

החלפת רכבות לכיוון רומניה.

כנראה שהגענו באיחור והיה לנו זמן קצר מאוד להגיע לרכבת לפני שתצא מהתחנה ואז החלה הריצה המטורפת הזאת.

עם המזוודות, עם שתי בנות קטנות ומבוהלות. חושך, המוני אנשים, רעש והמולה, רצים על הפסים, רכבות עוברות מצד אחד ושני...

פחד אלוהים.

ואז הגענו לרכבת שלנו.

מלאה וצפופה באנשים. יושבים בכל מקום, על המושבים, על הרצפה. נדמה לי שאני זוכרת גם קרקור תרנגולות פה ושם.

המושבים שלנו בקרונות שבסוף הרכבת.

עוברים מעל האנשים. אבא שלי מקדימה עם המזוודות. אמא שלי אוחזת בידינו בחוזקה פן נישמט ממנה ונעלם בין המוני האנשים... ואני זוכרת המולה מטושטשת, פנים, צעקות, ריחות.

וכל זה הביא גם לתחושה של פחד וחוסר בטחון...

ופתאום השתרר לו שקט.

הקרון שלנו, המקום שלנו.

ובתוך ההתארגנות והרגיעה  שלאחר הדחיפוּת וההמולה , שמתי את ראשי על ברכי אימי ונרדמתי.

וכשהתעוררתי היה כבר בוקר, ושמים אפורים קידמו את פני.

בוקר טוב.

בוקרשט.

(המשך יבוא...)

שקניון  אַרֶנה נתן לי תחושה חזקה של חו"ל,  לא רק בגלל המחירים הבלתי אפשריים של חלק מהדברים שנמכרים בו,  אלא בגלל האפרוריות ונוף תרַני הסירות שבמרינה הנשקפים מכל חלון .

שהמרידיאנים שלי חסומים כפי שאמר לי ערן המסג'יסט , שבידיו האמונות והחזקות פרק אחד לאחד את כל נקודות הלחץ והמתח שבגופי,  ועלי לעבוד על היכולת שלי לקבל ולא רק לתת...

שאפשר להכנס ביום שישי בערב לחדר אוכל הומה אנשים במלון, לגלות שבבת אחת הפכנו (החילוניים) למיעוט ולדעת שהאבחנה המיידית בין דתיים לחילוניים היא לאו דווקא בכיסוי הראש אלא באופן הלבוש: החילוניים  - קאז'ואל עד מרושל ואילו הדתיים (ובמיוחד הנשים) בחליפות (כולל הילדים) ובמחלצות פאר מוקפדות.

שנעים לראות את ההתנהלות השלווה ,הרגועה והמסודרת  של משפחות גדולות ומרובות ילדים.

שדי מהנה לאכול ארוחת ערב יחד עם דברי תורה ושירי שבת שנשמעים מהשולחות שמסביב.

שלמרות שחדר האוכל היה מלא מפה לפה אי אפשר לומר שהיה רועש ומפריע.

שאני יכולה להסתכל על מצב שונה ובלתי צפוי בחיוך מסויים ובמוכנוּת ללמוד ולהינות ממנו בלי לומר לעצמי מיד: אוי, כמה דוסים...

ולמרות החוויה הזאת, אין סיכוי שאחזור בתשובה...

ששוב נוכחתי לדעת שאנשים זה "דבר" מעניין...

והכי שימחה אותי בסוף השבוע התעודה שהביא א. הצעיר.

לא בגלל הציונים עצמם, שבהתנהגות הוא א' וחוץ משלילי אחד (בלשון. קטן עליו) כל התעודה היא בממוצע 64 , אלא שדרך הציונים הללו, הוא מוכיח לעצמו את שידענו כל הזמן, שיש בו כל כך הרבה ורק הדרך היתה חסומה בגושי סלעים גדולים...

ומכאן השמיים הם הגבול...

שבוע טוב חברים יקרים, שבוע שתחילתו לפחות , עמוסה ולחוצה והמשכו מבטיח להיות שונה, מרגש  ובכל קנה מידה, כנראה מאוד מרתק...

יותר מדי מנוחה.

יותר מדי שֶקט.

יותר מדי זרוּת (של מקום אחר).

יותר מדי ביחד.

היה טוב.

והיה יותר מדי...

ויש חוסר מנוחה ואדרנלין שפועם בעורקים

מתוך כל אלה...

פמה שמחפשת איזשהו הר לטפס עליו...

לבד.

אמזונה כתבה שהיא מתעבת את המשפט "מה שלא הורג, מחשל" שנאמר בעיקר כשנמצאים במצבים שבהם הנפש כמעט שואפת למות מרוב כאב.

התפתח שם דיון מעניין על התנסויות, כאבים, קושי, התמודדות ולימוד, ואני חשבתי לעצמי , שוב, עד כמה יש בתוכי את המנגנון הזה , ששומר עלי, שיודע בדיוק עד להיכן אני יכולה לשאת את הכאב, ורגע לפני שנדמה לי שאין בי יותר כוחות, הוא כאילו גורם לכאב להתפוגג ולהעלם, לפחות עד שאמצא כוחות חדשים להתמודד איתו.

והלמידה מהם.

מהרגעים הקשים הללו.

שלא באה מיד ולעיתים לוקח זמן רב עד שבעצם אנחנו קולטים שלמדנו משהו, ושהמכה השניה תהייה תמיד חלשה יותר מהראשונה, ויש משהו בתוכנו שמקהה את הכאב שחוזר באופנים ובצורות שונות וזה עדיין כואב, אבל בכל פעם פחות...

והידיעה הזאת, שהכאב שונה, היכולת להתמודד איתו ולהשאר בחיים, היא זאת שמאפשרת לי ללכת עם הדברים שהחיים מזמנים לפתחי בלי לשים חומות של הגנה כמו פעם...

אי אפשר בלעדיהם? ללמוד רק מהרגעים הטובים? התעקשה אמזונה.

וכל כך הבנתי.

אבל אני חושבת שכשחם , נעים, מלטף ומחבק לנו אנחנו לא מסוגלים לחשוב על הרגעים של הקור, הפחד, הקושי, הכאב.

זה אותו המנגנון שדואג להשאיר אותנו ברגעים הטובים , ומשכיח לנו , זמנית לפחות, כמו שירת הסירנות לאודיסאוס במסעו הביתה, את הרגעים הקשים...

וכך יוצא, שאת הלימוד הטוב ביותר על עצמנו אנחנו לומדים אז.

כשאנחנו הכי קרובים למצב ממנו באנו ואליו נשוב.

לעפר.

אני לא מתמלאת מחוויות קשות , אמרה אמזונה.

וצדקה.

אנחנו יכולים ללמוד מהם, להתחזק במידה מסויימת לאחר שהתמודדנו איתם, אבל את הדלק להמשך אנחנו מקבלים רק מהדברים שטוב לנו איתם.

כמו למשל

ברכות יום ההולדת שאני עדיין עונה להן טיפין טיפין, מתענגת בכל פעם מחדש על כל הרשימה.

על האהבה שמרגישה מאנשים רחוקים וקרובים, ווירטואליים ובשר ודם.

על יכולת להינות משבירת שיגרה כמו ההפתעה מהשבוע השעבר.

כמו סוף השבוע במלון שאליו אנחנו יוצאים היום (כן, אני יודעת , לה דולצ'ה ויטה, אבל זה תוכנן לפני חודש sue me )

כמו החוויה שאתן לעצמי לחוות בשבוע הבא (מסתורין זמני, הסבר יגיע ).

כמו התחושה שממלאת אותי בכל פעם שאני נושמת נשימה עמוקה ומרגישה את האוויר ממלא את ראותי...

כמו החיים עצמם...

זה ממלא אותי ואני יודעת זאת, אפילו שברגעי הדישדוש הנפשי אני לא זוכרת ולו דבר אחד מהם...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של גשם, שבת של שמש, שבת של חמימות פנימית וחיצונית...

(ומעניין איך הפוסט הזה , שעלה ונבנה בראשי עוד אתמול בערב מתקשר כל כך לפוסט המאגר הריק שנכתב בבוקר...)

מה כבר ביקשתי?

שתעמוד לידי כשאני אוכל.

מה היא חושבת , שזה כל כך כיף לאכול לבד?

להיות כל היום לבד?

בזמן שהיא , ושאר ההולכים על שניים בבית הזה,  שאני מרשה להם ( ברוב טוב ליבי) להסתובב לי בין הרגליים ולהפריע לי לבלות את רוב יומי בשינה במקומות שאני בוחר לישון עליהם (וכן, לישון למעלה על המַגבר זה הכי כיף!! sue me ), מסתובבים להם בחוץ, עושים חיים ונהנים, אני נשאר לבד בבית.

ובזמן הז, כשהם מבלים בחוץ  ואני לבדי, הם רוצים שאעשה גם דברים מועילים כמו לרדוף אחרי זבובים וג'וקים ולאכול אותם (יאק! מי אמר להם שאנחנו אוהבים לעשות את זה? ).

ואני, אני מבקש (מיילל ליתר דיוק) רק שתעמוד לידי בזמן שאני אוכל.

ומה זאת אומרת, מה פתאום ומהיכן למדתי את זה?

מה את חושבת, שבזמן שאת נהנית לך בחוץ אני יושב ומסתכל על הקירות?

את חושבת שהמצאת את האינטרנט? שרק לך יש חיים ברשת ? ומה אני? עז? (לא, חתול) אז גם אני שם, עם החברים שלי, ומהם שמעתי ולמדתי.

ולא, אל תשאלי אותי אם יש לי בלוג.

יש גבול לחדירה לפרטיות, וזה המרחב הפרטי שלי!!

אז בבקשה, תפסיקי להיות כל כך אגוצנטרית ומרוכזת בעצמך (יוני, יוני, כל היום  יוני, כמה אפשר כבר...? ) תתרכזי בלגרד לי בין האוזניים ומתחת לסנטר ולעמוד לידי כשאני אוכל.

בתודה מראש ובברכה...

נעים מאוד, אני "כתם". מיאוווווו