סיום.

כמו היו ימינו

צריח מעוגל

בנוי מלבנים שמעגלות שורות

וכל שורה היא שנה

ואבן אחרונה סוגרת,

שורה

ובה בעת פותחת,

שורה

חדשה.

התחלה.

טובה.

כך נראו לי הבוקר

השמיים

כשהשמש

מנסה בכל כוחה להבקיע באור מתוך

העננים.

וכמו מתוך הרצונות העמוקים ביותר שלנו,

האור,

הפעם,

ניצח.

שבת שלום חברים יקרים, קר בחוץ אבל חם מאוד, בפנים...

על המספר הזה נעצרה המשקולת במשקל שבחדר כושר.

4.5 ק"ג פחות מאשר איתם יצאתי לפני 5 שבועות בדיוק לקראת הניתוח.

את 500 הג"ר הנותרים אשלים כנראה כשהנפיחות והבצקת ירדו באופן סופי ובקצב שזה קורה, זה יקח עוד זמן (אבל מי סופר?).

הרופא המקסים שלי , שחסך ממני את הנסיעה אליו בסופת הגשמים שסערה כאן אתמול אחר הצהריים, (ועדיין ממשיכה כאילו הפכנו, לזמן מה, לסיאטל הגשומה) אישר לי לחזור לחדר כושר, כרגע רק להליכון ובעוד שבוע גם למכשירי הרגליים והזרועות.

כל כך שמחתי ללכת שם שוב, עד כי מצאתי את עצמי הולכת בקצב ומזמזמת לפי השיר "אני טורו מפוצץ בדינרו" (גי'זס קרייסט, אינדיד!!)  שהתנגן ברקע וגם שיר של רוני סופרסטאר לא קיפחתי (זה לא אני, זאת האונה שעדיין חסרה כנראה...) , עד שהתעשתתי ועברתי להתרכז בדמותי המחוטבת שניבטה מולי במראה ואני מודה, אהבתי את מה שראיתי .

45 דקות במהירות מדודה יחסית, עם פעמיים שיפועים הראו לי שהכושר שלי לא נחלש בהרבה אבל אני צריכה להיות קשובה לגוף שלי ולא להכריח אותו לעשות את מה שהוא לא מוכן לו עדיין.

אבל כך זה אצל כולנו, לא כן?

ועכשיו אני הולכת להכין את עוגיות השוקולד צ'יפס שאני מפנטזת עליהן מהבוקר עם כוס קפה חם וגשם זלעפות בחוץ.

עם כל השינויים שעוברים בי מאז הניתוח, אני עוד אגלה שפתאום אני אוהבת חורף...

לאאאאאאאאא...

יש בי תשוקה

ללכת למשתלה

ולקנות את כל הפרחים

כולם,

כדי להבקיע בו נקודות של

אור

בנגיעות של

צבע.

הוא היה האהבה הראשונה שלי ולא משנה כלל שהיא התרחשה בתחילת שנות ה 40 שלי.

ברגע שהוסר מחסום של שנים רבות כל כך , הרשתי לעצמי לחוות דברים בעוצמות שלא הרגשתי ואולי חששתי להרגיש, בגיל העשרה ובשנים שלאחר מכן.

הוא היה חלק בלתי נפרד ממני.

מחיי, ממחשבותי , מכאבי, מתשוקותי, מכמיהותי.

מנשימתי.

דקה אחר דקה,

שעה אחר שעה.

כך ימים רבים כל כך.

כמעט שנה.

ודווקא העובדה שהיא לא יכול היה לבוא לידי מימוש (בגלל מחלה וניתוח קשה שעבר) הפכה את זה ליותר חזק

ויותר עוצמתי עבורי.

אבל את זה הבנתי ימים רבים לאחר מכן.

באותה התקופה,

הייתי פשוטת עור ועצבים שגלויים וחשופים לכל.

ואז זה נגמר.

וזה היה כל כך קל ופשוט עד כי לא האמנתי לזה בתחילה, אבל הנשימה היתה פתאום קלה והעיניים נפקחו לראות דברים אחרים סביבי.

לאחר כמה חודשים של ניתוק הוא חזר להתקשר ומאז אנחנו בקשר טלפוני בלבד וכך טוב ומתאים לי.

בואי לקפה, הציע אתמול, שוב.

אולי , אמרתי, בקרוב.

סביר להניח שאלך בסופו של דבר.

לאהבה ראשונה, מגיע לפחות קפה פעם בשלוש וחצי שנים, לא כן...?

(ויש מקום לדיון פילוסופי מעמיק באשר למהות המושג "טוב", אבל בהזדמנות אחרת)

הלכתי לישון אתמול בלילה קרוב לשעה 2 אחר חצות , לאחר שקיפצתי ופיזזתי (מעט מדי לטעמי) במסיבה סוערת ותוססת, עם אלכוהול, אנשים שהיה כיף לראות ולהכיר ומוסיקה מקפיצה.

והעייפות הזאת שתופסת מתוכי כל חלקה טובה היא, כנראה, אחד הגורמים לסוג של דכדוכון שאני מוצאת את עצמי בו בימים האחרונים.

אומרים שכל ניתוח ואפילו כזה שרוצים בו מאוד, הוא סוג של טראומה לגוף ולנפש ומה שאני עוברת הוא בעצם תהליך פוסט טראומטי טבעי ונחוץ להבראה מוחלטת שלאחר הניתוח.

אם צריך, אז צריך.

מי אני שאתווכח עם הגוף והנפש שלי.

אז אני נוסעת במכונית ובוכה (כמו בימים הטובים...המממ), מסתובבת בקניון עמוס אנשים וילדים (חנוכה! הצילו!!) ולא מצליחה למצוא שום בגד או נעל שדורשים ממני לקנות אותם כאן ועכשיו ובאופן כללי, לא מוצאת עניין כמעט בשום דבר ורוצה רק להתכנס בתוך עצמי ולא לצאת משם.

ויחד עם זאת, אני לא מוותרת.

בכל פעם שנדמה לי שאני נשאבת יותר מדי לנוחות של עשיית הכלום, אני בועטת בעצמי בישבן כדי להזכר מי באמת אני ומה באמת אני אוהבת ורוצה.

אז כנראה אני בדרך הנכונה.

לאנשהו...

שבת שלום חברים יקרים.

שבת של נסיעה מהרי ירושלים להרי הגליל, של פגישות עם משפחה ואנשים אהובים וגשם. אולי...

לפעמים אנחנו נזקקים למשהו חיצוני ואפילו דראסטי ודרמטי במידה מסויימת, כדי שנוכל להתנתק/להשתחרר מתלות במשהו(או מישהו) שתפקידו בחיינו הסתיים או שינה את צורתו ואנחנו נשארים ונאחזים בו מהסיבות הפחות נכונות לנו שנשענות, לרוב, על זכרון (טוב) מהעבר.

אני נזקקתי לסכין מנתחים.

בתקופה האחרונה (ואם לדייק, בשנה האחרונה) הייתי כאן , בישרא, מהסיבות הלא נכונות עבורי.

הייתי כאן בגללה.

ולא שלא הייתי מודעת לזה.

ידעתי שהמקום הזה, שהיה לו תפקיד חשוב ואולי אפילו קריטי בשינויים שאני עוברת בשנים האחרונות, שינה את מקומו עבורי, אבל לא יכולתי לקבל את השינוי הזה ולזרום  (נו, אין מילה אחרת...) איתו לשם.

הרגשתי שהזמן הרב שאני מבלה כאן חוסם אותי מלעשות דברים אחרים שרציתי לעשותם.

וכעסתי.

על עצמי ועל על ישרא.

כעסתי כי לא הצלחתי להגיע לאיזון עם המקום בתוך חיי בכללותם.

כעסתי כי גיליתי שישנם מצבים בו האגו שולט בי.

וחיכיתי.

חיכיתי למשהו שיצליח לנער אותי ולהכניס אותי לפרופורציות הנכונות באשר לישרא, עבורי.

וכך היה.

בימים הראשונים אחרי הניתוח לא יכולתי לשבת.

פיסית.

הגוף כאב לי וגם הריכוז לא היה מי יודע מה (אונה חסרה במוח , אתם יודעים ) ופתאום גיליתי שאני פחות מריצה פוסטים בראשי.

אבל ככל שההחלמה שלי מתקדמת ואני חוזרת לאט לאט לדברים שנהגתי לעשות לפני הניתוח גיליתי שאני פחות זקוקה לבוא לכאן באופן יומיומי ולנהל סוג של חיים וכשחזרתי לכתוב השבוע את דפי הבוקר גם הצורך בכתיבה יומיומית, התמלא.

ולאט לאט עלתה בי ההכרה, שסוף סוף, בעזרת סכין המנתחים (מלכת דרמה, נו...) מצאתי את האיזון שלי, כאן (מקהלת זמרים שחורים ברקע:  ה ל ל ו י ה!!)

אין כאן הכרזות דרמטיות.

אני לא הולכת לשום מקום (שמישהו ינסה להזיז אותי ).

אני בהחלט נשארת, כותבת ומגיבה כאן , שם ובכל מקום.

רק שעכשיו זה באופן הנכון והטוב

לי.

בנקודת הזמן הספציפית הזאת.

לניתוח הלכתי עם ידיעה ברורה מה אני רוצה ומה אמור לצאת לי מזה (תרתי משמע...) אבל תקופת ההחלמה (שהולכת ומתקדמת יפה מאוד, טפו, טפו, טפו) הביאה לי דברים נוספים, סוג של ערכים מוספים שלא חשבתי ולא תכננתי אותם.

האחד היה ברור יותר ונעזוב אותו כרגע והשני היכה בי רק הבוקר, כשישבתי לכתוב את דפי הבוקר שלי (עוד סימן להחלמה, לאחר הפסקה של שלושה שבועות).

מצאתי שוב את מקומי בבית.

פיסית.

לאחר יותר מארבע שנים בהם הסתגרתי בכל זמן פנוי כמעט בחדר של ג. הבכור שבו נמצא המחשב אותו אנחנו חולקים כשאני כמעט ולא יושבת בסלון אלא שעות ספורות מאוד במהלך השבוע ולאחר שבחודשים האחרונים כמהתי למקום משלי, חדר משלי ואפילו דימיינתי אותו באופן חי ומוחשי לגמרי, הרגשתי היום בבוקר שמצאתי שוב את המקום שלי בבית ובעצם

שהבית כולו,

הוא המקום שלי.

לא וויתרתי על החדר משלי.

הוא עוד יגיע.

אבל ממקום אחר לגמרי ובתפקיד שונה לגמרי.

לא מקום לברוח אליו

ובו,

אלא מקום של מחשבה, יצירתיות , עבודה, התמלאות

וחזרה למקום שלי,

לבית עצמו.

לפעמים דברים מתחילים במקום אחד והולכים לכיוונים אחרים לגמרי...

ולפני שאפנה לעיסוק המענג של להודות לכל אחד ואחד שברך אותי ליום הולדתי, אני רוצה לומר גם כאן, באופן גורף לכוווווולם,

המון תודה.

שימחתם אותי , מאוד  (חבצלת, מותר לי אחד, לא? ).

ואני אוהבת ומתענגת על כל רגע ממנו.

ולא כי אני צריכה שיהיה בו משהו דרמאטי או מיוחד (לא שאני מתנגדת לזה, להיפך, להיפך! ),

אבל מספיקה לי הידיעה כי היום הוא היום

שלי.

יום שיש בו סוג של חשבון נפש עבורי.

לא ממקום של:

מה לא הספקתי ומה כבר לא אעשה לעולם,

אלא

ממקום של:

מה עשיתי,

איזו דרך עשיתי,

מה השגתי דרכה

ועד כמה רבים ומרגשים הדברים העומדים,

לפני.

ויום לראות בו עד כמה בורכתי ולומר,

תודה.

(ואת המיטה עטורת הפרחים בלבן ושאר מתנות שג. הבןזוג הכין לי אתמול אקח איתי לעוד הרבה הרבה הרבה זמן...)

איפה?

כאן?

עכשיו?

אה, נכון,

דצמבר.

אבל,

בחוץ שמיים כחולים

ועננים שמנמנים

ושמש מזהרת

שמשחקים איתנו

בסוג של

מחבואים.

חורף?

נכון, השבוע ירדו כמה טיפות גשם כדי להזכיר לנו

שאכן

ובחוץ קריר כשעומדים

בצל,

ובכל זאת,

חורף?

מצידי,

שישאר כך

לתמיד.

לפחות עד

לאביב...

שבת שלום חברים יקרים, מפמה, שהראש שלה מלא בצבעים, קווים וטקסטורות משיעור העיצוב של הבוקר...