בוהקות בחשכה

כתם וג'ויה (וגם אני)  אומרים: שבת שלום חברים יקרים, שבת של מיאווו וגררררר מתפנקים גם יחד...

הייתי,

מלאת כוחות, אנרגיות

וגם עזוז (כן, חבצלת  יקירתי, זה בדיוק בשבילך ),

ופתאום,

בבת אחת,

הכל יצא, פרח, התפוגג

מתוכי.

ועכשיו נשאר לזחול איכשהו להכין את הדברים שהשארתי לי לאחר העבודה,

להתכרבל בפיג'מה

ולא לזוז,

עד מחר בערב.

(כן, בטח, אין ספק שכך...).

שבת שלום חברים יקרים, שוב פוסט קצת לא ברור , כך זה כנראה כשיוצא פתאום האוויר...

מהסביבה של שרי אריסון ודומיה, נוהגים לוותר בנדיבות לב גדולה על מתנה ליום הולדת/נישואין או כל ארוע אחר שמחייב

הבאת מתנה ומציעים, במקום,  מגוון של עמותות לתרום להם.

אני לא כל כך עשירה חומרית ולכן עניין המתנות עדיין תקף (המממ...) אבל בשאר הדברים, הלא חומריים ומוחשיים, אני מרגישה לעיתים מלאה כל כך עד כי כל מה שאני רוצה לומר ביום הולדתי זה הוא מילה אחת קטנה:

תודה.

על מה שיש ,

על מה שיהיה,

ואפילו על מה שאין.

על האנשים שסובבים אותי,

בחיים המוחשיים ובחיים הווריטואליים (כן, כן, את, אתה וגם אתם),

על החיוך,

על הבכי,

על השמחה,

על הצער לעיתים,

על היכולת לחבק,

על היכולת לקבל חיבוק,

על הבריאות,

על הכאב,

על הנשימה.

על החיים.

תודה.

כינה את זה ג. הבןזוג כשחשף אתמול בלילה את תחילתה.

ואכן, סודות הגרעין של מדינת ישראל היו יכולים לשכון לבטח אצל הבנות אצלי בעבודה כי הן ידעו כבר מתחילת השבוע שאני בחופש מחר וביום ראשון והן, לעומת זאת, עובדות במקומי.

ועוד מעט אני אארוז תיק קטן (אני לא בעד הפתעות שכוללות אריזת התיק במקומי כי אחר כך אני צריכה לקנות הכל מחדש. רגע... בעצם, למה לא...? ) ואחר נשים פעמנו צפונה, למקום עלום עדיין, שם תמשיך ההפתעה להתגלגל עד לחשיפתה הסופית.

ואני רק אומרת שאני מקווה שההפתעה המתגלגלת תהייה שונה מהמלחמה המתגלגלת מלפני שנה...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של הפתעות וגם של דברים ידועים ואהובים...

לפני כמה ערבים, באמצע שעות העבודה,

מצלצל הטלפון שבדלפק.

ג. הבןזוג על הקו :

"פמה, יש לך יום הולדת בעוד כמה ימים (יש עוד זמן, חכו עם הברכות והאיחולים).

אני מכין משהו אבל את לא צריכה לדעת (באלה המילים, בחיי!!).

אפשר לקבל את הטלפון של ל. מנהלת החנות?"

אני מחייכת ללקוח שמחכה לעודף ולספר שקנה, ונותנת לבןזוג שומר הסוד (דה!?!) את הטלפון המבוקש.

עוברות עוד כמה דקות ושוב טלפון.

שוב ג. הבןזוג.

"פמה, הכל מסודר (???) אבל את לא צריכה לדעת משום דבר (בטח!), אני מארגן משהו ואת תדעי הכל בזמנו".

אחר כך , כשהתנצלתי בפני ל. על הברדאק שג. הבןזוג עושה בלוח המשמרות, הסתכלה אלי בעיניים פעורות ותמימות לחלוטין ואמרה: "הוא בכלל לא דיבר איתי".

או, טוב שיש מישהו שיודע לשמור סוד כשאומרים לו...

ואני חושבת כמה מזל יש לנו, באופן כללי וגלובלי, שסודות הגרעין של מדינת ישראל לא נתונים בידיו של ג. הבןזוג...

והמשך, כנראה, עוד יבוא.

שני ימי שישי שבהם הפוסטים שלי היו בלתי ברורים בעליל, החלטתי לנסות ולחזור לכתיבה קוהורנטית, פשוטה וברורה ולספר על שני דברים שהם אחד:

ג. הבכור חזר השבוע מהעבודה ובאופן אינסטינקטיבי נפלט לי מהפה המשפט:

איך היה בבית הספר?

היה טוב, אמר לי, רק שהפעם הייתי בצד השני.

וואלה!

(ג. הבכור עובד כחונך בתיכון).

מעולם לא יצא לי לקחת את הילדים לעבודה בחופשים, שלא לדבר על כך שהם יעבדו במקום העבודה של אמא (ועל מקום העבודה של אבא לא היה מה לדבר, בכלל), ועכשיו,

ג. הבכור עובד, בחופש, במקום העבודה של אמא, יחד עם אמא.

ועל זה נאמר, ימות המשיח, הנה הם ממש כאן.

ואם מישהו דאג ביחס למזג האוויר ואני אז כל עוד אני בבית חמים ומואר, נר ריחני דולק לו בנחת (עוד מעט יתווספו גם נרות החנוכה), רגלי מפשירות לאיטן בתוך אנפילאות מלטפות והחתול משתרע על הכסא בו אני כותבת ודואג שאשב עם חצי ישבן בחוץ,

אני מרוצה בחלקי.

בכל סיטואציה אחרת במזג האוויר הזה, שומר נפשו ירחק ממני.

שבת שלום חברים יקרים, מה חשוב החוץ, העיקר שחמים בפנים...

קיבל א. הצעיר במבחן על הנ"נ (קומנדקר).

ולפני יומיים , 90 על מקצוע אחר בתחום.

והיה גם 80, בתחום אחר.

ובכל זאת,

משהו בתוכו, אותו קול פנימי, צנזור קשוח ומאיים, שכל הזמן בודק אותו מול אחרים (אחיו, למשל), ושופט אותו

בכלים הכי הכי חמורים, נוקשים ובלתי מתפשרים,

אומר לו

שהוא לא מספיק טוב ואין בו היכולת לשום דבר רציני ונחשב (כמו אחיו, למשל) ומקצועות הרכב הלא ממש נחשבים (בעיניו, הכל בעיניו) הם המקסימום שהוא יכול להגיע אליו.

והיום,

כששוב התחבט בתוך הדימוי עצמי הנמוך שלו ושתקתי קצת באין אונים, הוא שתק איתי כמה דקות ואמר שאולי בכל זאת יש בו משהו שאפשר יהיה לפתח ולחזק גם בדברים אחרים ,

 ואולי הוא כן יכול להצליח.

ואני אמרתי בשקט,

אמן.

(וכל המחשבות שכתובות בסוגריים, הן שלו, ושלו בלבד).

יש מסורות שלא משנים *.

שלא רוצים לשנות כי אחרת משהו מגרד מבפנים

וזאת היא אחת מהן:

דצמבר

ריח ים ורוח סתיו
ומיץ של תפוחי זהב
ומין סגריר מתוק חמוץ
מושך מבית אלי חוץ
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

הפנסים חוורי פנים,
כחולות עיני העננים
ומשהו מוזר כזה
לוחץ דומם על החזה,
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

דצמבר חודש מקוטר
ריחות תפוח ומטר,
אתה נותן כוחות גנוזים
להרוגי התמוזים,
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

(נתן אלתרמן)

ואם יש משהו שחידדתי לעצמי השנה, זה היכולת להרגיש את הדברים הללו, בדיוק.

להרגיש.

והפעם, אפשר גם לשמוע ולראות (ובלי צמח בר לא הייתם יכולים).

את המילים,

את הרוח ,

הגשם,

התפוזים.

דצמבר.

החודש הזהוב שלי,

חודש יום ההולדת.

*(בכל 1 בדצמבר בארבע השנים האחרונות).